"Long time..." כתבה מהעבר השני.
"איזו הפתעה..." עניתי, ידיי רעדו על המקלדת. שטפי זכרון מתוק
פלחו את מוחי.
הנה אנחנו שוב מתקשרים...
ילדה-אשה אלטרנטיבית...
"נו, אז מה חדש... תפתיעי אותי באיזה מיקום אקזוטי על פני
הכדור..." כתבתי בסקרנות אופיינית.
"אני בגמביה..." ענתה כלאחר יד. לא הופתעתי מתשובתה, תמיד
הצליחה לבחור לה את המקומות
הכי מעניינים לטייל ולשרוץ בהם.
לאחר שכבשה את ארצות המזרח הרחוק ודרום אמריקה כמו כל משתחרר
טרי, החליטה לגוון קצת.
המטרה- לחדור לעומקי הג'ונגלים, להדי תופי הטם-טם הקסומים,
לשייט על רפסודה בנהרות שורצי תנינים, לגלות שבטים כהי עור,
שמעדיפים שלא יגלו אותם ויפריעו את שגרת יומם...
"אני מדברת איתם אמהרית..." התבדחה. נזכרתי, שלפני שנים הייתה
מתנדבת במרכז הקליטה  בדימונה ובאה במגע יומיומי עם אוכלוסיית
האתיופים אותה ריכזה, אך לא ידעתי שהתאמצה גם ללמוד את
שפתם...
"משעשע", עניתי. "לא תאמיני", כתבתי, "אבל כיום, שמחפשים עבודה
בארץ, צריך למלא בשאלון התעסוקה למועמד בחברות כח האדם באיזו
רמה אתה שולט בעברית, רוסית ואמהרית..."

כשהבחנתי בה בשדה התעופה, מובילה עגלה מלאה מזוודות, נראתה
כבחורה אבודה, שלא מוצאת דרכה. מבטה הנבוך היה מתבונן לכל עבר,
מחפש. הייתה לבושה חולצה לבנה עם עיטור ירוק, כשאדמומיות קלה
מעטרת את קצה שפתה התחתונה...רצתי לחבק אותה וזכיתי בחזרה
לחיבוק צונן...באותו הרגע ידעתי, שמשהו השתנה. חודשיים שלמים
של התכתבויות בלתי פוסקות, של מילות אהבה ריקות מתוכן ושל
געגועים מזוייפים...אך לא היה זה הרגע המתאים לרדת לפשר
העניין. המשכתי במשחק החבר הדואג, שהתגשמה משאלתו ונערתו שבה
אליו ממרחקים...הגענו הבייתה ועזרתי לה לפרוק את המזוודות
ולמיין את הבגדים המלוכלכים...לאחר החלפת חוויות הדדית נכנסנו
למיטה הקרה. "אני כל כך עייפה..." מלמלה, כשהיא מנסה לשוות
לעצמה טון אמין, שלא יסגיר את רצונותיה האמיתיים.

הפניתי את גבי אליה. נישקתי אותה על מצחה ועניתי, "לילה טוב".
כשהפנתה אליי את גבה והתכרבלה בין הסדינים, תוך שהיא מחזירה
"חלומות פז", הרגשתי את הר הגעש מתפרץ בתוכי. קמתי מהמיטה
והתחלתי להתלבש. "מה אתה עושה?" הסתובבה בבהלה. "אני הולך לעשן
סיגריה בחוץ", עניתי, ויצאתי לסלון תוך שאני מחפש את קופסת
הפלאים המלאה תמיד בגלילים לבנים, שתמיד מצליחים להרגיע אותי.
פתחתי את דלת המקרר ומזגתי לעצמי מיץ אשכוליות קריר. יצאתי אל
החצר והתיישבתי בנוחות על הספה החומה, שהורישו לנו הוריי, לאחר
שקנו סלון חדש...מחשבות התרוצצו במוחי, מנסה לתכנן את צעדיי
העתידיים.

הרגשתי שהסוף קרב. ייתכן, שהמסע שלי בארץ עדיין לא הגיע לקיצו.
בקרוב אצטרך שוב לחפש דירה, שוב לעבור עם שותפים לא מוכרים
ולנסות לבנות מחדש את חיי. תמיד אהבתי שינויים והפתעות, לבנות
בניין, לפרק אותו ולהרכיב מחדש, דגם משודרג, עם אביזרים
נוספים... בכל מעבר דירה היו מצטברים אצלי ערימות חפצים,
ולעיתים הייתי חושב לעצמי כיצד הסתדרתי בדירה הקודמת ללא פותחן
בקבוקים מעוצב...חיי הבורגנות התחילו לקסום לי: מסך פלזמה ענק
עם מערכת surround, סלון עור 2+3 ועיצובים טרנדיים, שניתן
למצוא בעיתוני הנשים...

אך גם לא שכחתי את אהבתי לחיי הטבע והנדודים, לרדת בשעות הבוקר
המוקדמות מאוטובוס ישן לאחר נסיעה של 19 שעות, ללבוש את הבית
על הגב, לסרב בעצבנות לנהגי מוניות מטרידים, שמציעים את ביתם
למספר לילות, לחטט רגליי למלון, לפרק את הבית מעל גבי, להשתרע
על המיטה ולנום מספר שעות מהנסיעה הארוכה ו"למחרת" להתעורר
ולרדת לעשות סיבוב בעיר החדשה, ללמוד את הרחובות, לחפש מסעדות
ולהיטמע בין המקומיים והתיירים. פתאום לעבור לחיות במשך חצי
שנה בנפאל מתחיל להראות לי כפתרון קסם...

"אתה בא לישון?..." שמעתי אותה מנסה לאמץ את מיתרי קולה מחדר
המיטות.
"עוד מעט..." עניתי בחוסר חשק. ניסיתי לדחות את הכניסה בחזרה
למיטה בכמה שיותר זמן, בציפייה שהיא כבר תישן, אבל היא הפתיעה
אותי ונעמדה פתאום מולי.
ידעתי שהעימות קרוב, ולכן כבר לא ניסיתי להעמיד פנים שהכל
בסדר.
"מי זה?" שאלתי. "מי זה מי?" ענתה תשובה מתחכמת ומיתממת,
שהצליחה לעצבן אותי, כשאני מנסה לשמור על קור רוח במחשבה,
שאולי לאחר חודשיים של נתק פיזי, התקשורת בינינו אינה כשהייתה.
לפני נסיעתה, היינו מדברים מינימום מילים עם מקסימום משמעות,
שהובנה לשנינו. ככה זה אחרי הרבה זמן שנמצאים ביחד, מספיק היה
לי להגיד "בית לחם הגלילית" בשביל שתבין שאני מתייחס לסיפור על
ערב אחד, שבו תפסתי אותה משוחחת בלהט עם האקס המיתולוגי שלה...

"זה, שבגללו הפכתי למקום שני, אם לא שלישי, אצלך..." עניתי
בטון, שהסגיר עצבנות קלה.
היא התיישבה על הכסא לידי באנחה, "תמיד ידעתי, שיש לך חושים
חדים ואתה יכול לקרוא אותי כספר פתוח, אבל העדפתי לדחות את
השיחה הזו לפחות למחר".
"מחר אני עובד", עניתי לה בקרירות.
"אם תנסה קצת להסיר את הציניות, יהיה לשנינו יותר קל..."
ענתה.
"אז מה, כל המיילים שקיבלתי ממך היו לקוחים מהרומן הרומנטי
הזול, שקראת באותו הזמן, או שפשוט התבלבלת בנמען?", שאלתי
בכאב.
"תאמין לי", ריככה את קולה, "הם היו אמיתיים לאותו רגע, לאותה
תקופה ולאותו מצב נפשי בו הייתי שרויה...", ענתה באיטיות, תוך
שהיא מאמצת את מצחה כדי לברור את מילותיה בקפדנות.  
"ואני יושב פה בארץ, מחכה ומפנטז על המפגש המחודש שלנו, מוחק
עוד יום מהיומן, בודק כל יום את תיבת הדואר הנכנס שלי, מייחל
לעוד מילים, שייתנו לי כח להמשיך..."
"זה לא ככה...", קטעה את דבריי, "דברים משתנים, אנשים משתנים.
אני לא צריכה לספר לך. אתה גם טיילת וראית בעצמך על מה אני
מדברת..."
"מאיפה הוא?..." ניסיתי למקד את השיחה שוב כדי להשביע את
סקרנותי...
"זה לא חשוב..." ענתה.
"אם אני שואל, אז כנראה שזה חשוב לי", עניתי ברוגז.
"שאני אעשה קפה?", שאלה, מתעלמת שוב באלגנטיות מהשאלה. "2
סוכר", עניתי, מקבל את הדין ובוחר לשחק במגרש שלה. "פעם זה היה
1 וחצי..." הגיבה ספק בשאלה ספק באמירה...
"דברים משתנים, אנשים משתנים, אני לא צריך לספר לך..."
היא חייכה אליי חיוך מריר כתגובה לעקיצה ונכנסה למטבח.
שני זרים חולקים חלל.

כנראה, שהיא סובלת מאותה הבעייה, שממנה גם אני סבלתי בעבר.
אולי הזמן הצליח לחספס את נשמתה, להקהות את רגישותה. אולי
ניסיון החיים הצליח לדלל את הצורך במגע, את הכמיהה לחום.
בצעירותי סברתי, כי הדלק שמצליח להניע אותנו ולדחוף אותנו
להמשיך בשגרת יומינו ועמלינו יום אחרי יום, שעה אחר שעה- הוא
האהבה.
לאחר מספר מערכות יחסים ושברונות לב הדדיים, התחלתי לדמות את
האהבה למדורה ענקית, למשחק באש. בתחילה האהבה פורצת במלוא
עוצמתה, בהמשך, כשהאש מכלה את חומר הבעירה, יש לתדלק אותה
בגזעי עץ, בענפים, או רק בשבבי עצים.
בדיאלוג שכזה כל פעם אחד מבני הזוג ממנה עצמו לשמור על האש,
שלא תדעך לעיתים. בן הזוג השני מחליפו, אולם תמיד ישנה
המשכיות, קיים שיתוף פעולה.
בדיאלוג חסר מילים זה, שהפך במשך הזמן למונולוג, גם שבבי העץ
לא נותרו. הבנתי שהלהבה כבר מזמן כבתה, ושמחר אני מתחיל לחפש
חלל אחר לחיות בו...