הדוקטור אמר לי שהשיניים שלי עומדות לנשור. שצריך ניתוח, ושזה
עלול להיות נזק בלתי הפיך. ושזה דחוף, דחוף מאוד.
אחרי הדוקטור חזרתי הביתה, ומצאתי את אשתי מאוננת. כאילו לא
הספיקה הפגיעה הראשונה באגו הגברי השביר שלי, אחרי שהיא גומרת
היא מספרת לי שהיא עוזבת אותי, ושהסיבה היחידה שהיא מאוננת זה
כי המזכירה שלי לא יכלה לבוא היום. המזכירה שלי. פה לא צריך
שום דוקטור, זה נזק בלתי הפיך לאגו הגברי השבור שלי. ובדרך אגב
היא מוסיפה שהיא לוקחת את הילדים. "שום דבר" אני מודיע לה חד
משמעית. היא מתחילה לצעוק ולהתעצבן. אני משתיק אותה באגרוף,
מסביר לה שהילדים שלי לא יגדלו באותו בית עם שתי לסביות. היא
מתרגזת שוב. "תתבעי אותי" אני מפטיר לעברה, "אף בית משפט לא
ייתן לזוג לסביות לגדל ילדים". היא מתעצבנת מחדש, מתחילה לקלל,
ואז מתחילה להתפלסף - על כמה אנו חיים במדינה חשוכה, ואיזה
משטר פונדומנטליסטי, ואנחנו כמו איראן וכאלה. ואז מתחילה לזרוק
עליי דברים. בהתחלה תמונות, אחר כך צלחות, אחר כך פורצלנים
שבכלל לא ידעתי שיש לנו בבית. זורקת עלי דברים? אני שובר את
המראה בשירותים בעזרת הפרצוף שלה. אני משאיר אותה מדממת, הולך
לעבודה, למרות שלקחתי יום חופש במיוחד לכבוד הרופא שיניים שלי.
עוד לפני שאני רואה שלושה פרצופים מוכרים, חבר אומר לי שיש
קיצוצים וכנראה מעיפים את כל המחלקה שלנו. אני הולך לבוס, יותר
נכון בוסית, והיא מודיעה לי שרצתה להודיע לי אתמול, אבל אז
החליטה לבוא אלי הביתה היום, אבל היא יודעת שהמצב בבית די רעוע
כרגע, ו--- "רגע, רגע" אני קוטע אותה, "כל המשרד יודע שאשתי
בוגדת בי?" היא מהנהנת. "ויודעים עם מי?" היא שוב מהנהנת. אותה
מזכירה מדוברת בדיוק נכנסת עם שתי כוסות קפה. אני קם, מעיף לה
את הכיסא בראש, הופך על הבוסית את השולחן וטורק את הדלת בדרך
החוצה. הולך לבית ספר של הילדים, מגלה שהאישה לקחה אותם לפניי.
חוזר הביתה ומגלה שהאישה לקחה הכל. הכל. את הטלפון, את הפיליפס
שלי. את המגבות מהבית מלון בטורקיה. את השיש. קיבינימט, היא
פירקה את השיש מהמטבח! פותח את המקרר, לשתות משהו. ריק. פותח
את הארון, להוציא כוס. לקחה את הכל, הזונה. שותה מים מהברז
במקלחת. מדליק סיגרייה ויוצא למרפסת.
מאזשידעתי מה זה ביטוח יש לי ביטוח שיניים מקיף. אני מצחצח
שלוש פעמים ביום כבר 25 שנה. אני הראשון בארץ שהשתמש במי פה,
ולא יכול לזכור מתי התחלתי להשתמש בחוט דנטלי. איך ניתוח, איך?