ביום שישי בבוקר כבר הייתי יותר רגוע, בלילה עלינו ברגל למוצב
"הבופור" וכמו בכל פעם שנגמרת שיירה או שחוזרים ממארב ישנה
תחושה של הקלה ושמחה, עם כל הרצון להיות בבית.
זה היה הקו השלישי של הפלוגה במוצב הזה ונותרו לנו חודשיים עד
לסופו- וכרגיל, אי הוודאות זה הדבר הכי ודאי כשמדובר בלבנון:
כן תהיה שיירה, לא תהיה שיירה, ההתרעות יתממשו או שלא וכו'..
אני סיימתי מסלול בתור חובש-לוחם בפלוגת החבלה של גבעתי ועם
הכניסה לקו הנוכחי קיבלתי את תפקיד הרס"פ והחופל (בעקבות צמצום
בכח אדם).
בימי שישי גם כאן יש אוירה של סוף-שבוע, זה בא לידי ביטוי
באוכל שמכינים במטבח ובהווי עם החברים, למעשה שום דבר אינו
שונה מבחינה מבצעית, הסיכון והמחבלים.
אני התעוררתי לאוירה הזאת בשעה תשע וחצי בבוקר. מי שלא ישן
בשעה הזאת היו השומרים, חוץ ממני, האספקה למוצב היתה צריכה
להגיע ואני בתוקף תפקידי הייתי צריך לדאוג לזה.
בחוץ זרחה השמש, את זה ראיתי דרך חרכי הקירות הממוגנים.
יצאתי מהחדר להכין קפה- שחור חזק, בלי סוכר כדי להתעורר ליום
הראשון במוצב אחרי החזרה מהבית וגם כדי להכנס לאוירה המרה.
בדרך פגשתי את גל המ"פ, תיאמנו בינינו תרגיל לחובשים במוצב
(מתוקף תפקידי הנוסף) ולרופא שהגיע אתמול בשיירה. גל עדכן את
המפקדים ונקבע שהוא יחל בשעה אחת עשרה, בעוד שעה וחצי.
בנתיים התקבלה התרעה שגרתית אבל תמיד מפחידה על ירי טיל לעבר
המוצב, התרעה כזאת מתבטלת רק כשהיא מתממשת. גל הזהיר אותי
ספציפית בגלל שמשאיות האספקה כבר היו בשער המוצב ואני הייתי
צריך לבדוק אותן ולהכניס אותן כשאני חשוף ומוגן רק בשכפ"ץ
וקסדה, לכן היה חשש שהטיל יירה בזמן שהמשאיות מתעכבות בשער.
המשאיות נכנסו ובשעה עשר וחצי יצאו מהמוצב, בינתיים גל החליט
לבטל את התרגיל בעקבות ההתרעה.
בשעה אחת עשרה בבוקר התבצע נוהל החלפת השומרים, באותו זמן
שתיתי כוס קפה נוספת במרחב הממוגן עם החבר'ה שהתעוררו לא
מזמן.
פתאום נשמע פצוץ חזק מאוד ועמום, אבק ירד מהתקרה, בחמ"ל המוצב
הכריזו "טילים, טילים"- טיל נורה לעבר המוצב.
כל החיילים שלא שמרו התחלקו לפי כוננויות: עיבוי עמדות, חילוץ
פצועים וכח התערבות ופינוי, באותו זמן אני והרופא פרשנו את
הציוד הרפואי בנקודת איסוף הפצועים הפלוגתית (נאפ"ל) והמתנו.
בדרך כלל לאחר כמה דקות מתוחות מכריזים על חזרה לשגרה אחרי
שמוודאים שאין פצועים ושהמוצב לא מותקף בפעולת הסחה.
שגרה בלבנון.
כולם המתינו עם הציוד עליהם בנקודת האיסוף. באחת עשרה ועשרה
הודיעו בכריזה על "שני פרחים בירוק"- שני פצועים בעמדת השמירה
הדרומית.
כוח חילוץ הפצועים קיבל אישור ויצא לאסוף את הפצועים לנאפ"ל
לצורך טיפול רפואי ומשם למנחת המסוקים.
בזמן שהכוח יצא התקשרתי לארץ לאלדד- חבר מהבית שמשרת איתי
בפלוגה שהיה בחופשה בארץ. "אלדד, משהו קרה, אצלי הכל בסדר,
תגיע לרמב"ם בחיפה כמה שיותר מהר. הבנת?"- לא חיכיתי לתשובה
וישר ניתקתי.
בינתיים בוחבוט, הרס"פ השני בפלוגה, הגיע למרחב המוגן כשהוא
היסטרי- בין בכי לעילפון, הוא אמר שהוא ראה בן אדם שסוע לגמרי
בפלג גופו העליון ועוד בן אדם פצוע כשכל גופו פתוח ומלא דם
מסביבו.
נבהלתי, לא ידעתי למה לצפות, רק ידעתי שכמה שאני יתכונן למראות
אני עדיין לא אהיה מספיק מוכן. מהמסדרון שמוביל לנאפ"ל שמעתי
צעקות ואנשים רצים, הפצוע הראשון הגיע, אני לא מאמין שזה רועי
..פנים מכוסות דם, אין עין, כל החלק השמאלי של גופו קרוע
לשניים- יד חצי קטועה, רגל חצי קטועה, רסיסים בצוואר.
התרגשתי, הזעתי זיעה קרה, חשבתי על הכל ועל לא כלום. הייתי
מכונה- הרופא, אני וחובשים נוספים- צחי ואלי התחלנו לטפל:
חבישות, קיבועים בדיקות, דיווחים, החדרתי עירוי, הכל "לפי
הספר".
העלינו את רועי הפצוע לנקפדון- טנק ללא צריח שנועד לפינוי
פצועים ולחימה. לא הבנתי איפה הפצוע השני, אמרו לי שהוא נפגע
בפלג גופו העליון, כנראה שלא קלטתי את משמעות הדבר, אז למה לא
טיפלנו בו?
ישבתי בבטן הנקפדון עם עוד שני חיילים- אלי החובש שעזר לנו
בטיפול ועמיחי הקשר. מקדימה היו הנהג ועוד שני מפקדים- שי
ואלי.
תוך כדי נסיעה למנחת המסוקים התקבלה התרעה נוספת על ירי
טילים,
הפעם היינו חשופים לגמרי באור יום- אנחנו המטרה.
עליתי מבטן הנקפדון לשפר את הטיפול שניתן לרועי, לידי הייתה
אלונקה נוספת. הסתכלתי על מה שמונח עליה- גוש בשר ללא צלם
אנוש.
כל זה לא קרה. זה לא נראה אמיתי.
הגופה של צחי הייתה מונחת לידי, לא יכלתי לזהות אותו, זה מה
שאמרו לי. אני לא מאמין שאני יודע שהוא נהרג עוד לפני שאמא שלו
יודעת, אני לא מאמין... אני! למה מי אני?!
שי צעק לי להכנס לבטן הנקפדון, להשאר מוגן. נכנסתי ויצאתי פעם
נוספת לעזור לרועי. אני לבד עכשיו, אני גם חובש, רק אני יכול
לעזור לו, והוא, הוא אפילו לא מבקש את זה, הוא בהכרה קרוע
לגזרים ואפילו לא צועק.
הגענו למנחת- שניים וחצי ק"מ מהבופור. הבנתי את המושג "הנסיעה
הכי ארוכה בחיים".
במנחת חיכו כוח חילוץ רכוב שהגיע מהארץ שכלל חובשים ורופא.
המסוק צריך להגיע עוד שישים שניות. אני ושי התחלנו להוריד את
האלונקות מהנקפדון, כוח החילוץ מהארץ היה בהלם, היינו צריכים
את העזרה שלהם, ביקשנו מהם בנימוס אבסורדי "בבקשה תעזרו לנו"-
והם לא יכלו, הם עדיין לא קלטו את מה שהם ראו.
לא כעסתי עליהם- הבנתי אותם, לי עוד היה זמן "לעכל" את מה
שקרה.
הכנתי לרופא ערכת אינטובציה- החדרת צינור לקנה הנשימה, המסוק
עומד לנחות, גוש ירוק-שחור של ישועה. אמרו לי לעלות למסוק.
עמוק עמוק בלב שמחתי לצאת מהתופת, מהעולם הסוריאליסטי הזה
שנקרא לבנון. בסופו של דבר חזרתי לנקפדון ולא ירדתי לארץ.
באותו זמן בארץ אלדד הודיע לחברים מהבית ומהצוות שקרה לי משהו,
הוא הבין מההודעה שלי שאני נפצעתי ולכן אני יורד לרמב"ם.
באותו זמן אח שלי הגדול, צחי, שהיה קצין מודיעין שאחראי
להתרעות במוצבים, קיבל הודעה על פגיעת טיל במוצב הבופור כולל
הרוג ופצוע. הוא בדיוק הגיע הביתה לחופשת שבת ומיד חזר ברכבו
הצבאי בחזרה לבסיס.
בדרך הוא עצר טרמפ מקרי להדר-חבר שלי מהצוות. צחי זיהה את סיכת
היחידה במדים של הדר ואמר לו שמשהו קרה. הדר אמר שהוא יודע לכן
הוא עלה על מדים בדרך לבסיס הכוננות שנמצא בארץ.
הנקפדון המשיך בליווי טנק למוצב דלעת, מוצב שכן לבופור שהנסיעה
אליו יותר בטוחה באור יום, לכן אסרו עלינו לחזור לבופור.
הכלים נכנסו בש.ג המוצב והחנו מאחורי הסוללות. נכנסנו למקלט
מחשש שיתחילו נפילות פגזים, אחרי הכל ראו אותנו נכנסים, יודעים
שאנחנו לא מוגנים.
מהמקלט דילגנו למרחב המוגן המרכזי של המוצב, הדרך היתה שלושים
מטרים בסה"כ והרגשתי את הגוף שלי מתפוצץ מכאבים, כשהגעתי בקושי
עמדתי על הרגליים, הגוף שלי כאב ומילים לא יכולות לתאר כמה.
במוצב המתינו לנו פלוגה נוספת של גבעתי, הפלנ"ט, שבימים
כתיקונם שוררת בינינו תחרות והפעם הם פשוט היו שותפים שלנו
לכאב, תרתי משמע- לפני שלושה ימים נהרג להם חייל באותם
נסיבות.
כולם בכו, אני לא. לי כאב הגוף. פתאום ראיתי חבר ילדות שלי שטס
לשליחות באיטליה ושנים לא פגשתי אותו- ופתאום הוא כאן, התחבקנו
ובכינו, צחוק הגורל ממש..
באותם רגעים נפלו קווי הטלפון לארץ ובשניה שהם חזרו ביקשו
מאיתנו שנתקשר הביתה ונאמר "אמא, אבא, קרה משהו כאן, אצלי הכל
בסדר, אני אדבר איתכם מאוחר יותר."- לא פחות ובטח שלא יותר
מזה.
התקשרתי. שני הטלפונים בבית שלי הורמו בשניה שהטלפון צלצל, לא
היה לי כוח ורצון לדבר עם ההורים שלי,אמרתי בקול יבש בדיוק את
מה שאמרו לי לומר. ידעתי שאמא שלי תבכה והרגשתי כאילו אני עושה
משהו רע, תמיד גורם להם לדאוג, הבנתי שהם כבר יודעים בגלל שאח
שלי הגדול הוקפץ לבסיס.
אמא שלי לא יכלה לדבר, היא היתה חנוקה מדמעות. אבא שלי, קול
ההיגיון בדרך כלל נשמע מודאג, פעם ראשונה בחיים שלי שאני שומע
אותו ככה.
אחרי שיחת הטלפון שמתי לב שהשעה עוד מעט חמש אחה"צ. שש שעות
עברו כל כך מהר. קראו לנו להגיע לחדר התדריכים שמשמש גם
כמועדון כדי לצפות בחדשות של חמש.
יונית לוי שידרה. היא הודיע בדרמטיות ש- "זהו מבזק מיוחד
בעקבות האירועים בלבנון" ו-"כרגע הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל
שנהרג מפגיעת טיל בתעלת השמירה של מוצב הבופור בלבנון, שם
החייל הוא צחי איטח זכרונו לברכה." חלק מהחבר'ה במועדון בכו,
חלקם נראו אבודים, פלאשבקים מלפני מספר ימים שהודיעו על חברם
שנהרג.
אני לא בכיתי. נזכרתי בחברה שלי, שבטח כבר יודעת, מישהו בטוח
הודיע לה עד עכשיו. אני חייב לשמוע אותה, פשוט חייב לשמוע את
הקול שלה ולנתק את הטלפון. פשוט חייב.
ביקשנו לאכול ב"מסעדת הויקטור"- חדר האוכל של המוצב, כשקיבלנו
את האוכל בקושי נגענו בו, פתאום נעלמה תחושת הרעב.
בערב אמרו לנו לחזור לנקפדון- צריך לחזור למוצב ובחושך הנסיעה
לשם אפשרית אך עדיין מסוכנת מאוד.
פתאום שמענו שיש התקפה על הבופור, האדרנלין שלנו עלה והרגשנו
חסרי אונים- המשפחה שלי בבופור ואני כאן, לא יכול לעשות כלום,
איזה חוסר אונים. כעבור כמה דקות מתוחות המחבל הופל והאירוע
נגמר.
הדרך חזרה היתה ארוכה מאוד, הייתי כל כך עייף, מפחד, דרוך כמו
קפיץ. הסתכלתי דרך חרכי הנקפדון ודמיינתי כל הזמן פצצות תאורה
בשמיים (שאחריהם יורים המחבלים טילים). הדמיון עבד שעות
נוספות, הכל היה הזוי.
פתאום דרך החרכים ראיתי את המבצר העצום והאצילי הזה מעלי-
חזרתי הביתה.
במסדרון הממוגן התחברנו עם החברים וכשהגענו לרחבת הנאפ"ל הכל
נראה היה נקי פתאום, רק לפני כמה שעות שכב כאן רועי ועכשיו-
כאילו כלום לא היה, תחושת ההזיה חזרה.
נכנסתי לחדר שלי, רציתי לדבר עם חברה שלי ולא היה לי כוח פיזי
לקום לטלפון, הגוף כל כך כאב. בינתיים קראו לי להגיע לחדר של
מג"ד הרכס- מפקד המוצב והמוצבים באיזור הבופור.
בחדר שלו כבר המתינו המג"ד, מח"ט הגזרה אליה השתייכנו, מח"ט
גבעתי, האוגדונר,גל המ"פ שלי וכל הסגל שהיה מעורב ישירות
באירוע.
מי חשב בתחילת היום שאני ישב בחדר הזה..
האירוע תוחקר ונלעס מכל כיוון- מרגע פגיעת הטיל ועד לפני מספר
דקות כשחזרנו למוצב.
האוגדונר ביקש ממני לצאת החוצה ולעזור לאנשי הרבנות הצבאית
שהגיעו איתו להגיע לעמדת השמירה בה שמרו צחי ורועי. "צריך
לאסוף רקמות" הם אמרו. פחדתי לצאת. בדרך לעמדה הבנתי שגם אנחנו
הופכים להיות מטרה בעצמנו. הגענו, אספנו שאריות של דברים, כל
מיני דברים שהם אמרו לי לשים בשקית לבנה.
אחרי מספר דקות חזרנו למרחב המוגן, נכנסתי לחדר שלי, לא רוצה
לראות אף אחד, הגוף חזר לכאוב.
לא שמתי לב אבל שי ישב על אחת המיטות, עברתי להתיישב לידו ובלי
לדבר פשוט התחבקנו ובכינו, התחבקנו ובכינו.
גל נכנס לחדר והודיע לנו שיש "הנדסת המרחב"- כך קראנו לישיבות
הערכת המצב היומיומיות.
אני ושי התחלנו להחמיא אחד לשני על התפקוד באירוע. צחי ז"ל היה
חייל בצוות של שי וממש ריחמתי על שי בגלל זה.
הישיבה היתה קצרה מתמיד ומיד אחריה הלכתי לטלפן לחברה שלי.
היא ענתה לי נרגשת ואני לא יכולתי לדבר, חשבתי שבכיתי את כל
הדמעות כבר מקודם בחדר עם שי ומסתבר שיש לי עוד המון, רק מחכות
לצאת. המילים נעתקו לי למרות שהיה לי כל כך הרבה לומר,
"אני אוהבת אותך" היא אמרה לי, אבל לא יכולתי לומר לה את זה
בחזרה, לא הייתי מסוגל לדבר, ניתקתי.
דיברתי קצת עם החברים והתכוננתי ללכת לישון.
כשפשטתי את המדים שמתי לב שהם מוכתמים בדם, של רועי, כנראה
מהטיפול בדרך למנחת המסוקים. בכיתי עוד פעם. לא התקלחתי כי לא
היו מספיק מים במוצב.
נכנסתי למיטה ולא נרדמתי. היום הזה נגמר באחת עשרה וחצי בלילה
מבחינתי- הרגע בו דיברתי עם חברה שלי.
בחמש לפנות בוקר עדיין הייתי ער, גם בוחבוט הרס"פ השני שהיה
איתי בחדר.
"בוחבוט, מה יהיה?" שאלתי,
"יהיה טוב, חייב להיות טוב" הוא אמר ונרדמנו עד תשע בבוקר.
עוד חצי שעה צריכה להגיעה אספקה של מים למוצב- חוזרים לשגרה.
ביום שבת, יום אחרי, ירדו החברים מהצוות של צחי ז"ל להלוויה
שנקבעה להערך ביום ראשון.
גם בוחבוט ירד ואני נשארתי עכשיו רס"פ לבד. את הצוות של צחי
ז"ל החליף הצוות שלי שאיתו סיימתי מסלול, החברים הכי טובים
שלי.
כשהם הגיעו הם ראו מוצב באבל, הם לא קלטו מה קרה והם נכנסו
להלם. הם באו לשאול מה קרה, לדעת הכל. סיפרתי להם בקצרה, הרי
הם בחיים לא יבינו, אף אחד לא יבין חוץ ממי שהיה באותו יום
במוצב ובפינוי.
ירדתי הביתה יום לפני אזכרת השלושים יום של צחי ז"ל.
רק בזמן האזכרה הבנתי למה מבצר הבופור עשוי מאבנים גדולות כל
כך:
כדי לספוג את כל הדם שנשפך שם ועדיין להיות כזה אצילי.
כדי להמשיך להיות הבופור- "המבצר היפה".
                                                           
    יהי זכרו ברוך.