אחרי הליכה ארוכה בשדות הבטון, יצאה אני לאזור לא מוכר. לאור
שמש אחר הצהריים המאוחרות נגלה אליה מראה שמעולם לא ראתה
כמותו. שדה ענק, מלא בצמחים. אבל אלו היו צמחים מוזרים מאוד.
הם לא היו דומים כלל לפרחים הקטנים והצבעוניים שהיו שתולים
בערוגות הקטנות בשכונה שלה. הו, לא, הפרחים הללו (האם היו באמת
פרחים, או שמא היו אלה יצורים בתחפושת?) היו צהובים וענקיים,
עם גבעולים עבים ומבריקים בצבע ירוק, שהיו מעוטרים בעלים
ענקיים. נראה היה שהפרחים כולם בוהים בשמש.
"אבל זה לא יכול להיות," אמרה אני לעצמה. "לפרחים אין בכלל
עיניים."      
ואולי יש להם? היא הרי לא יכולה לראות את כל הפרחים, רק מלמטה.
אבל למרות שהיא לא הכירה את הצמחים המוזרים, הם נתנו לה הרגשה
טובה.
רק כשהשמש החלה לשקוע, בעוד אני ממשיכה ללכת לאורך הכביש,
כשמשני צדדיה שדה הפרחים, היא הבינה שאין לה איפה לישון,
ושבעצם היא אפילו לא יודעת איפה היא נמצאת. ובדיוק כשהיא החלה
להרגיש תחושה מוזרה שלא חוותה מעולם (וכדי להקל עליכם אגלה
שההרגשה הזו נקראת ייאוש), היא שמעה דינדון עדין של פעמונים.
אני נעצרה. הדינדון הלך והתחזק. לפתע, הופיעה מבין הפרחים
ילדה. אני לא ראתה מעולם ילדה כמוה. היה לה שיער בלונדי ארוך
עד לברכיה ועיניים כחולות. פניה היו מנומשות, ומאוד מלוכלכות.
הוא הדין גם בבגדיה, שבנוסף לשיכבת הכתמים והטינופת שכיסתה
אותם, גם היו קרועים. על צווארה היה תלוי פעמון, ובידיה החזיקה
סל, שפעמונים היו תלויים ממנו וכולו היה מלא בהם. פעמונים מכל
הסוגים והגדלים, בכל צורה אפשרית.
"שלום!" אמרה אני כשהילדה התקרבה.
"היי" אמרה הילדה בסקרנות. "מי את?"
"שמי הוא אני."
"היי, אני, מה את עושה פה?" שאלה הילדה.
"אני הולכת לעיר הבירה, להציל ילד אחד."
"אה. אבל העיר נורא רחוקה. איפה המחנה שלך?"
"איזה מחנה?"
"אין לך מחנה?!" אמרה הילדה בתדהמה. "אז איפה תישני?"
"לא יודעת," אני משכה בכתפיה. "לא חשבתי על זה כשיצאתי."
"את יודעת מה? תבואי איתי. תוכלי לעזור לי להקים את האוהל
ולישון איתי הלילה."
"תודה רבה!" אמרה אני בהכרת תודה כנה ואמיתית, כזו השמורה רק
לכאלה שעדיין לא התקלקלו.
"אני מייבלין רוזטה לרו, אבל את יכולה לקרוא לי מייבל ילדת
הפעמונים, כמו כולם," אמרה מייבל בעודן צועדות בין הצמחים.
"מה אלו?" שאלה אני את השאלה שהטרידה אותה, מצביעה על הצמחים
שהקיפו אותם.
"אה, אלו חמניות. סוג של פרחים," היא הוסיפה כשראתה את המבט
השואל בעיניה של אני.
"אני חיה פה כבר הרבה זמן, בשדה," אמרה מייבל אחרי שצעדו כמה
דקות בשתיקה." כמה שנים כבר, את יודעת. ככה זה בסדר פה. יש
הרבה רועי כבשים, אז אני יכולה להשיג קצת כסף. אני גונבת את
הפעמונים מהעיזים והכבשים שלהם, ואחר כך מוכרת להם אותם. הם
פשוט לא יכולים בלי פעמונים, האיכרים האלה. אחרת הם מאבדים את
העדרים שלהם בשדות." היא ציחקקה לעצמה. "הם כאלה טיפשים."
"זה בסדר, לגנוב?" שאלה אני. היא לא ממש הבינה מה זה לגנוב,
אבל הצליל של המילה נשמע לה רע.
"ככה זה," מייבל משכה בכתפיה. "מה אני נראית לך, איזה צדיקה?
צריך לחיות ממשהו."
אני רק שתקה. אחרי הכל, זה לא יכול להיות נורא כל כך, כל הקטע
הזה של הלגנוב. הרי מייבל גונבת, והיא הילדה הכי נחמדה שאני
פגשה עד אז. זה בטח מה שכולם עושים, וככה זה נכון.
"את יודעת מה, אם את רוצה, אני אקח אותך איתי מחר בלילה. יהיה
סבבה."
"כן... כן, אני חושבת שאני אבוא," אמרה אני, וחייכה.

למחרת, בשעות הקטנות של הלילה, יצאו אני ומייבל לדרכן, דרך
השדות. מייבל לא לקחה איתה את סלסילת הפעמונים. היא החביאה
אותה. "שלא יעשה רעש,"  הסבירה.
אני התרגשה מאוד. בחיים היא עוד לא עשתה דבר כזה. אפשר להגיד
שהיא הייתה מאושרת, למרות ניצנים קטנים של תחושות רעות שנבטו
בקירבה. בקרוב הם עשויים להגיע לגודלם של הפרחים בשדות, אבל גם
לנבול כמותם.
אני שמעה את צילצול הפעמונים לפני שהגיעו אל עדר הכבשים.
הוא היה עדין ומרגיע, וגרם לאני לחוש מנומנמת. הן הלכו בחושך
המוחלט ששרר כעת, אך נראה היה שמייבל יודעת את הדרך.
אני פשוט נתנה לה להוביל, ובינתיים שאפה את ריחותיו של שדה
הפרחים, את ריחות הלילה האביבי. היא שמעה את יללות התנים, אבל
לא הבינה את משמעותן. היא הייתה סבורה שאלו אנשים שצועקים
במרחב, אבל היא פחדה לדבר, שמא תהרוס את המשימה שאליה יצאו,
ואז מייבל תשנא אותה.
לפרחים היה ריח טוב ומבושם. אני שקעה לאיטה בטראנס שקט של
ריחות וקולות. למעשה, היא הייתה כל כך שקועה בעצמה, עד שהיא
נחבטה במייבל, שעצרה.
"שששש!" ליחששה מייבל לעברה, והסיטה את החמניות שלפניהם. אני
נאלצה להתאמץ מאוד כדי להחניק את קריאת ההפתעה שאיימה לפרוץ
מפיה. הן עמדו בקצהו של השדה. מולן, נפרש משטח דשא, נע קלות
ברוח. עליו, עמדו מאות כבשים, מסתובבות, מלכחות את העשב,
ודינדון הפעמונים שלהם נישא למרחוק באוויר הלילה הדומם. אחרי
כמה עשרות מטרים של דשא וכבשים, נגמרה האדמה.
"אנחנו ממש על הצוק" לחשה מייבל.
צוק. אני מעולם לא שמעה את המילה הזאת. היה לה צליל מרגש.
מהפנט.
"צוק..." היא לחשה לעצמה.
מעבר לצוק היה הכל חשוך. ושם בחושך היה תלוי סבא ירח, וילדיו
הכוכבים. הירח היה מלא לגמרי, וזהר בהילה עדינה, אך עם זאת
לוהטת. אני ידעה שהיא לוהטת, למרות שלא באמת הרגישה אותה. היא
ידעה זאת בעצמותיה.
"בואי אחרי," לחשה מייבל. היא ואני צעדו בשקט בעשב הגבוה, לעבר
עדר הכבשים.
"אי אפשר לקחת מאותו עדר את כל הפעמונים בלילה אחד," היא
הסבירה את חוקי המשחק לאני. "חייבים לקחת קצת, ואז מעדר אחר,
ואז שוב, כמו מין סבב כזה, את יודעת. אחרת יעלו עלינו."
היא התקרבה לאיטה אל אחת הכבשים. אני התבוננה בהתרגשות ובפחד
איך מייבל מלטפת את הכבשה, ומסירה את הפעמון מעליה בזהירות,
מקפידה לא לעשות תנועות מהירות ולא להרעיש עם הפעמון.
"הנה, תראי אותו. זה אחד גדול, נקבל עליו הרבה!" היא אמרה לאני
בחיוך רחב אחרי שהתרחקה מהכיבשה.
מייבל הרימה ככה עוד כמה פעמונים באותו לילה.
"לא, עדיין לא," היא אמרה אחרי שאני ביקשה ממנה לנסות. "תבואי
כמה פעמים איתי, תראה איך ואז תנסי גם. אי אפשר לקחת את הסיכון
שמישהו יתפוס אותנו."
"למה, כי לא יקנו ממך יותר?" שאלה אני.
מייבל הנהנה בראשה. "יותר גרוע," היא לחשה, ושלפה ממתחת לשמלתה
חפץ כסוף ומוזר. "זה קליע של רובה," היא אמרה. "פעם אחת כמעט
תפסו אותי. אחד האיכרים ירה עליי. את זה הרופא הוציא מהגב
שלי."
אני הצמידה את ידיה לפיה באימה.
"אוי, אל תדאגי," חייכה מייבל. "לפחות הוא לא זיהה אותי, אז
עדיין אפשר למכור פעמונים."

מייבל אומנם נראתה קלילה ורגועה כשחזרו למחנה דרך השדות, אבל
אני דאגה. היא לא הכירה אנשים מתים, אבל היא הבינה, לפי האימה
בקולה של מייבל כשדיברה על הקליע, שהיא גם לא רוצה להכיר אדם
מת.

אני לא ספרה ולא מדדה את הזמן שבילתה עם מייבל. ביכולתי רק
לשער, שאלו היו כמה חודשים, אולי אפילו שנה. אני כמו כושפה
כשפגשה את מייבל, ושכחה לגמרי ממשימת ההצלה שלה. הן חיו יחד
במחנה, והיו נודדות איתו לאורך השדות. מדי כמה ימים היו הולכות
לגנוב פעמונים.
לאט לאט הפכה אני למלוכלכת כמו מייבל. היא נעשתה גמישה, ובעלת
צעדי חתול. היא הייתה מסוגלת לגנוב את הפעמונים בשקט מוחלט.
זכרון הפעם הראשונה שבה גנבה היה חד בנפשה.

זה היה לילה חשוך להפליא. מהירח נשארה רק פיסה קטנה, שבקושי
האירה את החמניות הענקיות. אני ומייבל הלכו באיטיות, ובקושי
הצליחו לפלס את דרכן מבלי למעוד על הגבעולים הענקיים. כשלבסוף
הגיעו, אני בקושי הצליחה להבחין בכבשים, בטח שלא בפעמונים
שלהן.
"אל תדאגי," לחשה מייבל. "לכי לפי הקול. תעצמי את העיניים
ותקשיבי..."
ואני הקשיבה. בעיניים עצומות היא התמסרה לרוח הנושבת בחוזקה,
ולדינדון החלש שנשמע אך בקושי.
"ככה עם הרוח זה טוב. פחות סיכוי שישמעו אותנו." אני שמעה את
קולה הלוחש של מייבל בתוך אוזנה.
אני פקחה את העיניים, מקפידה לא לאבד את צילצול הפעמונים. את
הפעמון הראשון שלקחה באותו לילה היא הורידה מראש העדר, שהיה
התיש הגדול ביותר. הפעמון שלו, הוא שצילצל חזק כל כך, והוא היה
גם מספיק גדול כדי שאני תוכל לראות אותו.
ידיה טיפסו על צווארו של התיש, מחפשות את הקשרים של החבל.
הקשרים היו חזקים, ואני הסתבכה. במשך זמן שנדמה לה כנצח, היא
נאבקה בחבל, תוך מאמצים אדירים שהפעמון לא יצלצל.
כשסוף סוף הצליחה, היא הרגישה התרוממות נפש שכמוה לא חוותה
מעולם. בפעם הראשונה בחייה, היא הרגישה רצויה, תורמת, מועילה.
בפעם הראשונה מאז עזבה, היא הרגישה את העזיבה. היא כבר לא
הייתה ההיא מהבית המוזר, זאת שמזמינים צוותי הריסה ומשטרה כדי
להעיף אותה. לא, עכשיו היא אני, והייתה לה את מייבל, ומייבל
אוהבת אותה. ואז, היא הבינה. בפעם הראשונה בחייה הייתה לה
חברה.
אני הרגישה כאילו היא מסוגלת לרחף באוויר. היא רצתה לרוץ,
לצעוק, לצחוק, להתגלגל על הדשא, לקפוץ על ההרים הרחוקים. אבל
היא החניקה את הרצון הזה. "אחר כך," היא לחשה לעצמה. הרי אסור
לקלקל את הרגע בזה שיתפסו אותן בגללה.
היא חזרה רועדת אל מייבל, שחיכתה בציפיה בקצה שדה החמניות.
"נו? איך הלך?" היא שאלה בהתרגשות, ואני הרימה את הפעמון הגדול
אל מול עיניה של מייבל, שנפערו בתדהמה. "זה הפעמון הכי גדול
שראיתי," היא לחשה. "וואו."
אני חייכה מתוך אושר אמיתי.
"בואי נרוץ," היא אמרה. "אני מאושרת."
ומייבל הבינה.
כשחיוכים ענקיים מרוחים על פניהן, פרצו מייבל ואני בריצה אל
תוך החמניות. מועדות, נופלות ומתגלגלות בדממה, כשאני אוחזת
בחוזקה בפעמון שלה. הפעמון הראשון שלה, וליבה מלא גאווה.

את הפעמון הן מכרו כחודש לאחר מכן, לאיכר אחר.
"הפעמון הזה הכניס לנו יותר מחמישה פעמונים קטנים ביחד." אמרה
מייבל, בעודן יושבות במחנה וסופרות את הגרושים שקיבלו בעד
הפעמון.
"עשרה גרושים..." אמרה אני ביראה. בשבילה, זה היה סכום מאוד
גדול של כסף.
מייבל הביטה בה בעיניים נוצצות. "לדעתי כדאי לחגוג את זה" היא
אמרה בחיוך.

החגיגה, זאת שמייבל שמחה לקראתה, הייתה ישיבה בפאב מקומי באחד
הכפרים הסמוכים.
אני יכלה להסתכל סביב בזמן שמייבל הזמינה בשבילן שתי כוסות
קולה ומנת צ'יפס לכל אחת ממוזג שמן לבוש בסינור מלוכלך. הייתה
זו שעת אחר צהרים מוקדמת, והפאב היה כמעט ריק לחלוטין. שני
גברים ישבו ליד שולחן בפינה ולגמו משקה זהוב שקוף מתוך כוסות
ענקיות. האור היה מעומעם והיה ריח קל של זיעה באוויר.
האוכל שלהן הגיע. אני, שמעולם לא טעמה אף אחד מהדברים שמייבל
הזמינה, הייתה חשדנית במקצת. המשקה שלה ביעבע בצורה מפחידה,
והיה לו צבע חום מזעזע. והצ'יפס - אני לא הסכימה להאמין שהדבר
השמנוני הזה היה פעם תפוח אדמה.
"נו, תאכלי!" דחקה בה מייבל. "זה טעים, אני נשבעת!"
"אני לא יודעת, זה לא נראה לי משהו. זה אמור לבעבע?" אני שאלה,
דוחפת את הכוס בקצה אצבעה.
"בטח, זה חלק מהקטע," מייבל נראתה קצת מופתעת מעצם השאלה.
"תראי, לא כל יום אנחנו יכולות לאכול פה. זה לא כזה יקר, אבל
זה מספיק יקר. לפחות תנסי!"
אני לקחה את אחד הצ'יפסים, ובעודה מסתכלת עליו בחשדנות היא
לקחה ביס.
זה היה, איך להגיד, מוזר. הטעם לא היה מגעיל כמו שאני ציפתה,
אבל הוא גם לא היה מדהים כפי שברור שמייבל חושבת. זה היה בסדר.
אבל אני העדיפה תפוחי אדמה רגילים.
"נו, איך זה היה?" אני חשבה שמייבל מתנהגת מאוד מוזר, פתאום
היא הייתה לחוצה. היא סידרה את השיער שלה בעצבנות כל כמה שניות
ובלעה ברעבתנות את הצ'יפס שלה.
"זה בסדר," אני השתדלה להיות עדינה. הייתה לה הרגשה שמשהו מוזר
קורה, אבל היא לא הצליחה להבין מה זה.
כשניסתה לטעום את הקולה, היא הגיעה למסקנה שזה דווקא די טעים.
היה לזה טעם מתוק, אבל קצת מחליא, וזה ביעבע לה בתוך הפה. היא
לקחה לגימה גדולה מדי, והביעבוע הפך לצריבה בגרון. דמעות עלו
בעיניה,  והיא התאמצה להסתיר אותן. היא שקעה בהירהורים בניסיון
להבין מה קורה למייבל, ולפתע שמה לב שהיא כמעט מסיימת את
הצ'יפס שלה. להפתעתה הרבה, היא הבינה שהיא לא יכולה להפסיק.
היה משהו ממכר במאכל השמנוני והמוזר הזה.