"החיים כמחזה" אמר אחד ונעלם.
השני חשב אחרת. הרי כל דקה היא מיותרת.
מנסים ומחפשים ניסים, וכבר לא בוטחים במעשים.
קמים, נופלים ונירמסים.
בסוף נקום, נלך ונעזוב.
עוד חדר עזוב, עוד עיר עייפה ואפורה.
זה כמו חלום בעלטה.
וכשנקום מחר בבוקר במין מציאות שונה ומתפוררת.
ננתק מגע ונעלם כמו כדור מתוך אקדח.
מביט אל המרחב האין סופי ואולי חורץ את גורלי.
שברת לי את ליבי היחיד.
ועכשיו מתוך הזמן אסע לי אל הים.
אל מקום עזוב ושקט. בלי כל הטיפוסים ועם כל הפיספוסים.
לחשוב על עוד מגע אחר. על עוד רגע מיותר שהתייתם לו עם הזמן.
על עוד שניה של עונג ועוד רגע של אושר.
אל המחר אצעד שנית. גם אם תנסו לעצרני.
רק כדי להביט לה בפנים ולחייך.
ולא להימלט אל הלילה האפל ואל הים בערפל.