הרחק הרחק, בעיר קטנה ושטופת שמש, בפינה חשוכה, במקום שבו
הסימטאות הארוכות פלונית ואלמונית מתחברות, מסתובבות וחוצות
אחת את השניה פעם אחר פעם, בבית בן קומות רבות וחבויות, הבנוי
אל תוך האדמה, גרה אני.
כמו שבוודאי שמתם לב, אני לא כונתה בתואר "הנסיכה", או
"המשרתת" ואפילו לא "הילדה". פשוט כי היא לא היתה אף אחד
מהדברים האלה. למעשה, אף אחד לא ידע מה היא בדיוק. היא היתה,
ככל הידוע לי, אנושית, אבל כל אחד טען שהיא דבר אחר, ומעולם לא
הצליחו להגיע להסכמה. אולי מפני שלרוב היא היתה נשארת בתוך
הבית שלה, שהיה אף פחות מוגדר ממנה, אם דבר כזה אפשרי. כמו
שכבר ציינו, הוא היה בנוי אל תוך האדמה. עמודים, שבבית רגיל
היו זוכים לכינוי עמודי תמיכה, הזדקרו שחורים ועקומים מתוך
האדמה, כמו רגלים של עכביש ענקי.
האמת היא, עליי להודות, שזהו החלק היחידי אותו אפשר לתאר, ולו
רק בגלל הסיבה, שזהו החלק היחיד אותו אפשר לראות. וכדאי
להוסיף, שחלק זה לא עורר תחושות טובות אצל תושבי השכונה,
שמבחינתם כל דבר לא מוגדר, (כמו אני וביתה, למשל), היה מקור
לבושה ולפחד.
הבית עמד במרכזו של רחוב יוקרתי במרכזה של שכונה יוקרתית, מלאה
באנשים יוקרתיים, אנשי המעמד הגבוהה, שאף אחד מהם לא ידע איך
הגיע לשם הבית המוזר.
הם היו מסתובבים ברחובות, באפים מורמים, לבושים בחליפות
מהודרות, וילדיהם המנומסים עד כאב צועדים בסך לפניהם.
יום אחד בשבוע הם היו מנצלים להעמדת פנים בנושאי דת ואמונה,
והיו הולכים בחוסר חשק לבתי תפילה שונים ומגוונים, רק כדי
להראות שהם עושים זאת.
היו להם עבודות מסודרות, שמהן היו יכולים להיות מפוטרים בכל
רגע, אז בינתיים הם ניצלו את הזמן כדי לפטר אנשים אחרים.
כפי שבוודאי כבר הבנתם, אלו לא סוג האנשים שהיו רוצים בית הפוך
עם עמודים שחורים במרכז השכונה שלהם. הרי בשביל מה הם משלמים
כל כך הרבה כסף, אם לא בשביל שבני משפחתם יקנאו בהם על השכונה
המהודרת בה הם גרים? (חבריהם, כמובן, לא היו צריכים לקנא, כי
הרי ברור לחלוטין שהם בחרו את חבריהם בקפידה יתרה, ואלו היו
אנשים שגרו באותה שכונה בדיוק.)
כמובן, שכאשר משהו מפריע להם בדרך למטרתם, הם לא יהססו לנקוט
בכל פעולה אפשרית.
המשטרה וצוותים להריסת בתים היו מגיעים לרחוב אחת לשבועיים, אך
מכיוון שאיש לא ידע כיצד להיכנס אל תוך הבית, ואני לא יצאה, הם
סירבו להרוס אותו.
"אז שיפול עליה הבית, וברוך שפטרנו" אמר אחד השכנים בנבזות.
"אי אפשר", אמר הקצין הראשי. "זה בניגוד לחוק."
"מסכנה", אמרו כמה שוטרים והנידו בראשיהם במעין רחמנות
מזויפת.
"ומלבד זאת, הדבר אינו אתי", אמר שוטר מלומד אחד, וכולם הנהנו
כאות להבנה והסכמה עם דבריו, למרות שרובם כלל לא הבינו את
המשמעות האמיתית של המילה אתיקה.
וכך נשארו הבית ואני במקומם, וחייהם התנהלו על מיי מנוחות, עד
לאותו אחר צהרים אביבי, שבו מתחיל פרק חדש ומוזר בחייה של
אני.
אותו אחר צהרים היה מיוחד משלוש סיבות עיקריות: הראשונה, נער
אלמוני, יתום שחור שיער וחסר בית עבר בשכונה היוקרתית. באותו
זמן בו עבר ברחוב בו נמצא הבית המדובר, יצאה אני מאותו בית
עצמו, וקרה דבר מוזר עוד יותר - מנהל חשוב ועשיר של חברה זניחה
וענייה נרצח בירייה.
תוך דקה היו כל התושבים בחוץ.
"אוי, הצילו" צווחו הנשים את צווחות הפחד המזויפות שלהן,
והגברים, בטון הסמכותי, השמור עימם לאירועים בהם צריך לפגין
אומץ לב למען השארת רושם טוב, אמרו מייד ש"חייבים לקרוא
למשטרה".
כמה מהם מהם תפסו את הנער שחור השיער.
"זה הוא עשה את זה" אמר אחד מהם.
"רוצח", צעקו לעברו הגברים, והנשים הצביעו עליו מכסות את פיהן
בבעתה, אך עינהן מלאות שמחה לאיד.
הנער הביט בכולם באימה מעורבת בסקרנות, כאילו הוא לא ממש מבין
מה הם אומרים. "הארי" הוא אמר בקול רועד, כאילו הוא חושב שזוהי
קבלת פנים ידידותית.
כעת התגברו הצעקות וקריאות האימה. הן היו כל כך חזקות, שאיש לא
שמע את ניידת המשטרה שהגיע למקום. אבל זו לא היתה ניידת משטרה
כמו אלה שאני היתה רגילה לראות ליד ביתה. ניידת זו היתה שונה.
כשנפתחו הדלתות, יצאה משם חבורת שוטרים עם רובים, ואחריהם, אני
מעולם לא ראתה אדם שדומה לו, יצא בלש.
בניגוד לדעה הקדומה בה אוחזים רוב הילדים, הבלש הזה לא היה
רזה, לא היתה לו זכוכית מגדלת, ואפילו לא מעיל וכומתת שרלוק
הולמס. הוא היה שמן למדי, ולבש מעיל עם צווארון פרווה.
אצבעותיו השמנות היו עדויות טבעות רבות, ועל חזהו ענד סיכה
מנצנצת בצורת כוכב.
קול צעדיו המהדהדים על רצפת האבן הספיקו כדי להשתיק את הקהל,
שמיהר לפנות לו דרך.
מבט אחד בגופה השרועה על הרצפה, ולאחר מכן על הנער שחור השיער,
הספיקו כדי שהצדק יעשה.
"כן, זה הוא," הפטיר הבלש בקול צרוד משנים ארוכות של סיגריות.
הוא נקש במקל ההליכה שלו, שגולה מוזהבת בקצהו, ובעודו מצביע על
הניידת באצבע צהובה מניקוטין, אמר "קחו אותו מכאן."
שניים משוטרי המשמר שלו קפצו מיד ותפסו בנער, שעוד נראה מבולבל
ביותר.
הבלש בדיוק עמד להיכנס לניידת בעצמו כשאני התעוררה לפתע מההלם
בו היתה שרויה.
"לא! עצור! זה לא היה הוא!" היא קראה וזינקה קדימה. אבל למרות
הדממה המהדהדת ששררה כעת, נראה היה שאף אחד לא שמע את דבריה.
למעשה, אף אחד אפילו לא הסתובב כדי לראות מי צעק, כאילו לא שמו
לב שאני נמצאת שם. אנשים רואים רק את מה שהם רוצים לראות.
"עצור, אדוני, בבקשה!" אני משכה בגלימת המשי של הבלש, שהסתובב
אליה כמו שומע קולות דיבור בפעם הראשונה בחייו.
"לכי מפה", הוא אמר בגסות, ומשך ממנה את גלימתו.
"אבל זה לא היה הוא", התעקשה אני. "היתי פה. ראיתי. אתה עושה
טעות".
סלאפ!
ידו של הבלש פגעה בחוזקה בפניה של אני.
"את" הוא התנשם, "לעולם-לא-תפקפקי-בצדק... את זבת חוטם טפשה!
כיצד את מעיזה לדבר אליי כך! הכיצד את מסוגלת?! הרי ברור לכל
מי שעומד פה", הוא החווה בידו לעבר הקהל הדומם, "שהדבר החשוב
בעולם הוא הצדק. וכאן אנוכי הוא הצדק, שקובע את מהות הצדק
הצודק על כל הצודקים שהינני מורכב מנשמותיהם הטהורות והצודקות
תמיד, הצדק שלי הוא הצדק הצודק ביותר מכל צדק שאפשר למצוא בין
כל הצדקים הצודקים כי זהו הצדק בהתגלמותו הצידקית והנכונה
והצודקת!". הוא נשם נשימה עמוקה. "עכשיו את תלכי" הוא אמר,
וכולם מחאו כפיים והריעו למען הצדק של הבלש, שהיה כמובן גם
הצדק שלהם. ושלא תחשבו שהם באמת התכוונו לאותו צדק שאני
התכוונה אליו, הו, לא ולא, בשבילם, הצדק האמיתי והצודק היה
הצדק שהם עושים עם עצמם בכך שהם מרוויחים עוד כסף בדרכים שלא
דורשות מהם להתאמץ כלל.
הניידת עם הבלש והנער בתוכה נסעו משם, וההמון התפזר.
אני חזרה לביתה. היא פתחה את הדלת, שהיתה ממוקמת ברצפה, בין
העמודים. הדלת לא היתה מוסתרת. היא גם אף פעם לא היתה נעולה.
אך בכל זאת, רק אני ידעה יעדה איפה היא נמצאת. אנשים רואים רק
את מה שהם רוצים לראות.
היא טיפסה מטה בסולם השחור הארוך, שהוביל לתוך הבית. היא ירדה
ממנו בקומה החמישית, ופנתה ישירות למקום האהוב עליה.
החדר המסויים הזה היה מלא בגלגלי שיניים מכל הגדלים, שהסתובבו
בקצב מסחרר, תוך שהם משמיעים קול תקתוק עדין ואיטי.
אני לא ידעה את מה מפעילים גלגלי השיניים, אבל זה גם לא ממש
הטריד אותה. היא התכרבלה בתוך השמיכה שהיתה מונחת באחת הפינות
העגולות של החדר, וחשבה.
ומכיוון שהיתה בה אנושיות, היא הגיעה במהירות למחשבה הנכונה,
וידעה בדיוק מה עליה לעשות. ללכת להציל את הנער.
ברגע שחשבה את את המשפט הזה, היא קמה ויצאה מהבית, בלי לדעת
שיעבור עוד הרבה זמן עד שתראה אותו שוב.
"סליחה אדוני," היא פנתה לאדם הראשון שראתה, "איפה תחנת
המשטרה?"
"אוי, זה קצת קשה. את צריכה להמשיך פה ישר, וברחוב השלישי
שמאלה." הוא אמר בהתנשאות והלך.
אני עקבה בקפדנות אחר הוראותיו, והכשהגיעה לתחנת המשטרה היא
נגשה לשוטרת הקבלה, ושאלה בנימוס מחליא: "סליחה גבירתי, התוכלי
לומר לי בבקשה, להיכן העבירו את הנער שנעצר לא מזמן באשמת
רצח?"
הפקידה נעצה בה מבט, ונפחה בלון ענק מהמסטיק שלה.
"הם לקחו אותו מפה," היא אמרה, "העבירו אותו".
"לאן?"
"לא'ידעת" אמרה הפקידה וניפחה בלון וורוד נוסף. "בטח לבית הכלא
המחוזי בעיר הבירה. לשם לוקחים את כל האלה." היא אמרה כשהבלון
התפוצץ, וחייכה ברשעות.
אני יצאה מתחנת המשטרה, והתחילה ללכת. היא לא ידעה איפה נמצאת
עיר הבירה. היא גם לא שמעה מעולם על רכבות, אוטובוסים
ומכוניות. אז היא פשוט הלכה. היא יצאה משכונת הפרוורים
היוקרתית שבה גרה, והמשיכה ללכת לאורך הכביש הראשי, בשטח פתוח
של שדות בטון.