לקחתי סכין וחתכתי את הקיר. ירד לו דם לבן ואפור, ונחשפו כמה
שכבות של צבע, של אנשים שגרו בבית הזה לפניי. היה בי המון כעס.
כעס מהסוג החיובי. זה שנלווים אליו אגרסיביות ותחושת ידע
מוחלט, וביטחון. הייתי יכולה על הקיר הזה. ידעתי. לאחר שחתכתי
אותו, הטחתי בו חפצים. זרקתי עליו כרית, ושמיכת פוך קרועה (זה
דרש ממני מאמץ רב). צעקתי. במאמץ. אבל איש לא שמע. גם לא אני
(אך שמע זאת השד הקטן, שיושב לי על הנשמה).

ישבתי על השטיח. אוחזת ראשי בידיי, מטפטפת על ברכיי. אז הטחתי
ידיי בשטיח המתפרק, וכבשתי את פניי בתוך רגליי, וניסיתי לשאוב
כוח מעורי ומהשערות המצמחות על רגליי. הייתי העולם כולו. הייתי
השמש. ואז נכנסת, ושילבתי רגליי יותר חזק זו בזו, וכבשתי ראשי
עוד יותר ברגליי, הצטמצמתי, על מנת לאפשר לך למצוא את מקומך,
איש יקר, בדירתי. לא חייכת כשנכנסת הביתה, אך איש לא הופתע.
ישבת על הכורסה, והנחת רגליך על הפוף, והסתכלת עליי חזק, ואני
הבטתי בך חלש, בהערצה. האיש שלי. האור בחיי. הדבש הניגר על
ערוותי. יושבים כך מספר דקות, ולא אומרים מילה. מצפה לאמירה
מצדך. לאחר שזו לא באה, משפילה מבטי בהכנעה. בוהה בתלתלי האבק
שדבקו בשטיח. נושקת לאוויר, בלבי.

"אתה שומע?" אני שואלת. "הכנתי לך אוכל. שמתי אותו במקרר, בתוך
פיירקס?". "את שואלת או אומרת?" "אומרת?" אתה הולך לאכול. אני
לוקחת את הצבעים המסודרים בתוך הארון הקטן שמתחת לטלוויזיה.
אני פותחת מכסים, וטובלת בהם את ידיי. אני נמרה. אני... מרביצה
לבד שעל הכן. מכה אותו. אני שורטת אותו בציפורניי. מכלה אותו.
לא מזהה את הדמות שיצרתי. אינני יודעת עוד אם אני יוצרת
דמויות. מניחה לטירוף לקחתני עמו, וצורחת (בלב).

"היה לך טעים? כי מאוד השתדלתי לעשות את מה שאתה אוהב. אתה
יכול בבקשה לסגור את האור?". "היה בסדר. אני יכול ולא רוצה.
אני הולך לישון. תפסיקי לעשות בלגן. כל בלגן צריך גם לסדר".
משתחווה בלבי. האיש שלי. האור שבחיי. הטעם לקומי בבוקר. גבר.

יוצאת החוצה. בשקט. כדי שהאיש לא יתעורר. יושבת על שתי אבנים
שקורעות את בשרי לאט. מביטה קדימה. מחייכת. אני יכולה להתרכז
שעות בשקיות שנתפסו בצמחים. תוהה אם הן מרגישות כבר חלק מהצמח,
שמא שומרות על זהותן השקיתית.