אין להתייחס לכל הנאמר כאן כהשקפת עולמי או כביקורת כלשהיא,
זהו מונולוג שבא בעקבות פליטת פה , בתור עבודה למורה שלי
להיסטוריה
לא-לקחת-אישי. תודה.


"כושי קטן הלך לגן"...
זוכרים את המשפט הזה?
זהו. כאן מתחילה הגזענות שלי,
גיל 4 בערך.
אני נכנסת לי לגן ומביטה סביבי.
מזוויות העין אני רואה שני ילדים אתיופים משחקים.
איכס, אני חושבת לעצמי. כושים.
למה הם כל כך שחורים? ומכוערים!
אני מתיישבת לי רחוק מהם.
כששיחקתי בחצר, הם התקרבו אליי ורצו לשחק איתי
מה לי ולהם?
אמרתי להם, שיעזבו אותי בשקט.
אני משחקת רק עם לבנים,
ושלא נדבר על הריח המוזר הזה שהיה להם.
וכך עברו להם כמה שנים...
והגעתי לביה"ס.
בביה"ס הייתה לי מורה דתייה, שמנה כזאת ושעירה.
מהרגע הראשון שראיתי אותה שנאתי אותה.
אני חושבת שגם היא שנאה אותי
וככה במשך שש שנים, שלמדתי אצלה, בכלל שלא למדתי
כי שנאתי אותה, אז גם שנאתי את המקצוע.
שנאתי תנ"ך.
שנאתי דתיים, אף פעם לא הבנתי את המנהגים הפרימיטיביים שלהם
וגם לא האמנתי באלוהים.
אז מה אם היה לי 40 בתנ"ך?
אני מעדיפה 40 בתנ"ך, מאשר ללמוד את השטויות האלה.
הילדים בכיתה אף פעם לא הבינו למה אני כל כך שונאת תנ"ך.
רק לקראת כיתה ה', ו', כשלמדנו על השואה, הם התחילו לקרוא לי
אנטישמית.
עם הזמן
הגעתי לחטיבה.
בחטיבה התחלנו ללמוד שפות .
לא מספיק, שלמדנו אנגלית ולשון,
צריך גם ללמוד ערבית?
הרי הם האויב שלנו! מה התועלת בזה?
הרי כל מה שהם רוצים זה להרוג אותנו
ולחיות לנו בארץ,
אז אנחנו צריכים ללמוד את השפה שלהם?
איכס. שנאתי ערבית. ועוד יותר שנאתי ערבים.
אפשר להגיד שתיעבתי ערבים!
אז גם ערבית לא למדתי. וזה לא הפריע לי
כשעברתי לתיכון, עם המזל המעוות שלי
נכנסתי לכיתת עולים חדשים,
חצי מהם רוסיים.
כל ההפסקות הם היו מדברים בינהם רוסית,
ומצחקקים להם בשקט.
היו כמה כאלה שריכלו עליי.
לא אהבתי אותם,
אבל הצלחתי ללמוד פה ושם,
בעיקר קללות.
הרי קללות זה דבר די נחוץ,
במיוחד כשאני תקועה עם כל הרוסים האלה סביבי.
לא ככה?
אז אני עדיין בקירבת כל הרוסים, שכבר הזכרתי, שאני לא כל כך
מחבבת.
הגעתי לנקודה, שאני פשוט שואלת את עצמי
איך ממשיכים ככה?
זה התחיל עם הכושים בגן,
אחר כך עם המורה, שמשועבדת לאלוהים, כביכול
המשיך עם השפה של המלוכלכים מהשטחים
וניגרר עד לרוסים, שכן, אני עדיין לא כל כך מחבבת...
וזה לא נגמר בזה. אני עדיין שוקלת איזה צבע שוקולד הכי אהוב
עליי...
שחור או לבן?