אני עומד על החול הרוח נושבת לי בפנים, והים הסוער מנגן לי
באוזנים "זה בטהובן" אני אומר לעצמי, וממשיך להסתכל על הגלים
נשברים אחד אחרי השני וזה מזכיר לי אתכם אלו שהלכו לפני זמנם
כי לא יכולתם להחזיק את עצמכם יותר וכמו במדינה הזאת לא באמת
היתה לכם דמוקרטיה זכות בחירה הרי כבר שפטתם את עצמכם והקירות
לא דיברו להגנתכם הם פשוט שתקו והדם פרץ החוצה ונמרח גם עליהם
והקירות עכשיו בוכים דמעות של דם הרי בנים לא בוכים ובנות אותו
הדבר ושום דבר לא השתנה כאן מוזר איך פעם כל כך הרבה רצו להגיע
לחופים האלו ל"ארץ המובטחת" ועכשיו אני רואה נשמות בורחות מכאן
דרך השמים לארץ יותר מובטחת.

30.5.04