צעקה...
הירח והכוכבים כאילו התקרבו לחלון החדר שלה לבדוק מה קרה.
היא ישבה, מזיעה, שערה מבולגן, עינייה מבוהלות ופניה חיוורות
בצורה בלתי רגילה, כאילו לפני רגע קט פגשו בעיניי השטן בכבודו
ובעצמו.
או שאולי פגשה בעצמה, הרי אנשים חושבים שהיא לא יותר טובה
ממנו.
היא לא הצליחה להסדיר את נשימתה, אך גם לא הצליחה להבין מה היה
הפשר לצעקה הנוראית, מה היא חלמה שהפחיד אותה כל כך?!
מה היא ראתה שגרם לה לרצות למות ולחיות כאחד?!
הייתה לה תאוריה מוזרה לגבי השטן, היא לא האמינה שהוא רע, אפשר
להגיד שהיא לא האמינה בכלל, רק חשבה לעצמה ואני מצטטת אותה...
"אלוהים, מאז ומתמיד שלח רמזים שהוא שם, שהוא יעזור בעת צרה,
שהוא היחיד, העליון מכולם, הכל יכול, שברא את העולם ואת היקום
בכלל.
אבל איפה הוא כשצריכים אותו?! איפה הוא כשמתפללים אליו?!
זועקים בבכי, צועקים שת שמו, אנשים טובים, רעים, מכל הסוגים,
רוצים עזרה, הושעה, סימן, קול...משהו!
והשטן, אף פעם לא טען לקיומו, לא פירסם ולא הציע את עצמו.
אנשים עדיין מאמינים, שהוא שם, "האוייב של אלוהים", הוא לא
אמור להיות כל יכול, לעזור ולא לגרום לאנשים לסבול?!
אני חושבת שהם התחלפו השטן לאלוהים והאלוהים לשטן, אפילו
שמבחינתי...הוא לא קיים"...
אני לא חושבת שהיא חלמה על השטן, היא לא הייתה נבהלת כל כך,
היא הייתה שמחה לשאול אותו את מה שהטריד אותה כל כך:
"אתה אלוהים?! אתה יכול לעזור לי בבקשה להיתגבר על כל
הפחדים?!"