הזמן מעכיר אותנו
כמו כסאות מאובקים בכסית.
השעון לוקח עוד סיגריה ומקמט את הפקט.
מתאבד הרוקנרול של דיויד בואי זורק את האמת בפנינו
כמו גיטרה המוטחת ברצפת הבמה המהדהדת
עד כלות הדיסטורשן.
חליל צד מזמזם באזני האחת,
בעוד את גוחנת קדימה כזקן מסומם מהדלתא של המיסיסיפי.
אנחנו עיוורים וחרשים ואילמים אבל ממשיכים לרקוד מסביב לשעון,
מדי פעם חובטים בתסכול בתיבת הנגינה.
גופנו הפך למכונת קאמבק בלתי נלאית
תשוקתנו מכריחה אותנו
לחזור מקברנו כל פעם
עם אמירה חדשה,
עם מרד.
לבעוט באוויר בנסיון נואש להבריח פרפר תועה.
הזמן מעכיר אותנו
ואנחנו מוחים
בטפשות. |
