הערת המחברת: הניסיון הכמעט ראשון שלי בכתיבה, ולדעתי גם פחות
טוב מכל השאר. אבל התחשק לי לחלוק... אז בבקשה. תגובות יתקבלו
בברכה, כמובן.

למען האמת, הסיפור הזה לא מתחיל באופן שמח במיוחד. זה היה יום
גשום, אפרורי ומכוער. בחוץ ירד גשם בלי הפסקה, ואני, מדוכאת,
עצובה ומעוצבנת, ישבתי על הכיסא שלי, מולי המחברת שלי, הפתוחה
והריקה, בתוך הכיתה המשעממת שלי, כשקולה המונוטוני של המורה
לגיאוגרפיה מספר לנו על מהגרים ועל השפעותיהם על ארצות המוצא.
זה כל כך לא עניין אותי. מתתי כבר לעוף משם. הנחתי את ראשי על
השולחן ובהיתי בקיר, כשלפתע נשמע הצלצול. הקול הצורמני שלו אף
פעם לא שימח אותי כמו שהוא שימח אותי באותו יום.

קמתי במהירות, דוחסת לתיק שלי את כל מה שהיה על השולחן. הנפתי
את התיק על הגב, לא טרחתי להרים את הכיסא, כאילו שמישהו עושה
את זה מכיתה ו' ומעלה, מלמלתי "ביי" עצבני ל"חברות" שלי, אם
אפשר לכנות אותן ככה, ורצתי החוצה. התעכבתי לשנייה ליד הארונית
כדי לדחוס לשם את כל הקלסרים הכבדים והטיפשיים שאני מוכרחה
לקחת בכל יום, סגרתי את הדלת שלה בדפיקה ופשוט רצתי החוצה.
בחוץ היה גשום, עדיין. לא היתה לי מטרייה אבל לא היה אכפת לי.
הלכתי לאט בין הטיפות, נושמת עמוק, לא מתעכבת להסתכל בחברות
שלי שעברו לידי. עצמתי עיניים לרגע והמשכתי לכיוון תחנת
האוטובוס.

כשהאוטובוס הגיע, התיישבתי לבד בספסל הראשון שהגעתי אליו. היו
שם מעט אנשים. משקפופרית אחת עם ספר, אחד עם ראסטות שנמנם ועוד
אחת, עם תיק שחור, גדול, מעוטר במדבקות, שבתוכו, שיערתי, היתה
גיטרה. כל מה שחלמתי עליו כל חיי.

עברתי לשבת לידה. היא לא הפנתה את המבט שלה לעברי אפילו. היא
היתה ג'ינג'ית. הלוואי שהייתי ג'ינג'ית, חשבתי. היא היתה יפה.
היא גם נראתה ממש נחמדה. תהיתי אם עליי לפתוח בשיחה. "א... יש
לך בתיק גיטרה?" העזתי לשאול לבסוף. היא הסתובבה במהירות, פניה
המנומשים התעקמו בתמיהה ועיניה הירוקות התעכבו עליי. היא בחנה
אותי מכף רגל ועד ראש, ואז שאלה- "למה?" "סתם," עניתי, "אני
אוהבת גיטרות." "יש לי שם גיטרה חשמלית," היא ענתה, אומרת את
שם החברה שאותו אני לא זוכרת, "אדומה. רוצה לראות?" "בטח!"
קראתי. היא פתחה לאט את הקליפסים האלה שסגרו את התיק, מרימה
בזהירות את המכסה. שם, על מצע של מין בד רך ושחור, שכבה לה
גיטרה, חשמלית, אדומה ופשוט מושלמת. "אפשר לגעת?" אמרתי, והיא
אמרה, "בטח." הושטתי את האצבע, והעברתי אותה על הצוואר, על
המיתרים,  על כל הגיטרה. בדיוק כשסיימתי להתלהב כל כך, הגענו
לתחנה שלי.

ירדתי מהאוטובוס, לא לפני שאמרתי לג'ינג'ית עם הגיטרה, "אני
נטע. ואני עובדת בחנות כלי נגינה. אם תרצי תבואי, זה שני מטר
מהתחנה הזאת." היא הנהנה, ואני הלכתי משם, בהרגשה הרבה יותר
טובה.

בדיוק הגעתי למשמרת שלי בחנות. נכנסתי, זורקת את התיק המסמורטט
שלי על הכיסא שמאחורי עמדת הקופה, עומדת לפני השולחן ומצפה
ללקוחות, להראות להם איפה אפשר לראות כמה עולה הפסנתר, איפה
ספרי התווים ואיפה מוצאים פה מפרט של מילימטר. סגול, לא סתם.
לי היה אחד שעשיתי בו חור והפכתי אותו לתליון שעל השרשרת שלי.

פתאום נכנסה הג'ינג'ית ההיא.  עמדתי קפואה במקום, והיא ניגשה
אליי, מחייכת.
"יש לך מושג איפה אני יכולה למצוא מפרט של מילימטר? סגול?"
הייתי בהלם. היא אוהבת מפרטים סגולים. לי יש אחד. אז הבזיק
רעיון במוחי. "ממש כאן," עניתי, והגשתי לה את השרשרת. נבהלתי
לרגע אפילו מעצמי. מי זאת, מה היא עושה כאן ולמה אני נותנת לה
את השרשרת כאילו אני מכירה אותה? כאילו היא כישפה אותי או משהו
כזה? חטפתי בחזרה את השרשרת מהיד שלה. "אני לא יכולה לתת לך את
זה," אמרתי. "ומה אם אני אתן לך בתמורה את הגיטרה?" היא שאלה
אותי. "מה? למה לך? היא לא חשובה לך?" "מפרט יותר חשוב לי,"
היא הביטה בי, מבט קר ומפחיד בעיניה, מבט שלא ראיתי קודם.
נרתעתי אחורה וחשבתי אם לקרוא לבוס שלי. החלטתי שכן. "אבי!"
קראתי בהיסוס. כשהוא לא הגיע, כשהיא התקרבה אליי עוד ועוד, ממש
צרחתי, "אבי!!!" הוא הגיע לשם בריצה,  מרחיק אותה ממני. היא
השאירה את התיק עם הגיטרה בפנים. שלחתי יד אל הצוואר שלי, בלי
לחשוב אפילו, מחפשת את השרשרת שלי שם. נחרדתי לגלות שהיא לקחה
איתה את המפרט.
"אמא! אני בבית!" צרחתי, נכנסת הביתה, רטובה ומפוחדת. המשמרת
שלי בחנות נגמרה והמחשבות עליה, על הג'ינג'ית, עדיין היו
בראשי. "מה זה התיק הזה?!" היא קראה כשראתה את התיק עם הגיטרה
ביד שלי. "זה... מישהי הביאה לי את זה לחנות. אני צריכה לשמור
על זה עד ה...חודש הבא." "אה, באמת?" היא אמרה, מרימה גבה אחת.
"כן," מיהרתי לחמוק לחדר שלי. שוב שלחתי יד אל הצוואר, רוצה
למשש את המפרט, פעולה שהרגיעה אותי משום מה כל פעם כשהייתי
לחוצה. אבל המפרט לא היה שם. פתחתי את התיק עם הגיטרה. בפנים
היה מונח פתק, "היה נפלא להכיר אותך. תודה על המפרט." זרקתי את
התיק על הרצפה, עם הגיטרה שבתוכו. ההדהוד המפחיד של התיק
והגיטרה נוחתים על הרצפה הריץ את אמא שלי אל החדר. "הכל בסדר?
מה הולך פה?" היא שאלה, ועניתי, "סתם, סתם, החליק לי." דמעות
עמדו בקצוות של העיניים שלי, ואמא שלי, שראתה אותי בוכה בפעם
האחרונה בגיל שלוש, החליטה להניח לי. היא יצאה ואני קרעתי את
הפתק לגזרים והלכתי לישון.

למחרת קמתי כשלא היה אף אחד בבית. שפשפתי את העיניים, עייפה
מכדי ללכת לעוד יום לימודים. הלכתי למטבח והכנתי לי קערת
קורנפלקס. הדלקתי את הרדיו, קריין החדשות דיבר.  כיביתי. לא
היה לי כוח לשמוע את החדשות העצובות דבר ראשון בבוקר. הלכתי
בחזרה לחדר עם ראש כואב. לא הפסקתי לחשוב עליה, ומה היא עשתה
עם המפרט שלי. זרקתי על עצמי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון
ויצאתי אל בית הספר.

בדרך לשם נתקלתי במפרט של מילימטר, סגול, על המדרכה. פשוט ככה.
הרמתי אותו. היה חרוט מאחור משהו. "תודה על המפרט, שוב. השארתי
לך מתנה בכיתה." רצתי אל בית הספר כמו שאף פעם לא רצתי. נכנסתי
לכיתה, טורקת מאחוריי את הדלת. על השולחן שלי היתה מונחת
גיטרה, בתוך תיק גדול, שחור. הגיטרה היתה אדומה, ולידה היה
מונח לו מפרט של מילימטר. כתום.