"....סתם עוברת על הרשימה, מסתכלת מי מחובר. רואה "סנאי",
מחייכת. משפשפת ת'עיניים קצת. אני לא עייפה, אבל משהו בעין
מציק לי. אולי אני כן עייפה, כי פיהקתי הרגע. בטח מעצם המחשבה
על עייפות. אווו אגסי אני. כואבת לי הבטן. כאב של מחזור, אבל
אני בכלל לא צריכה לקבל. מחזור זה מיותר. באמת מיותר. בשביל מה
שכל חודש אני אסבול? מה זה נותן? זה סתם מכאיב, וזה לא מועיל
לשום דבר. גוף אדם דפוק. אני שומעת שיר של קווין, אחד ששרתי לך
היום. דונט סטופ מי נאו. שיר טוב. אני אוהבת. כיפי כזה לשים
באוטו ולשיר בווליום גבוה. עכשיו מאיר אריאל, לילה שקט עבר.
תיכף בטח אני אלך למיטה. אפעיל מאוורר, אכנס מתחת לפוך הנעים,
אדליק את הטלוויזיה ואתקתק על השלט בין הערוצים המרצדים. הנמר
יהיה ליידי, אני אחבק אותו, כי זה נוח. אחר כך יהיה לי חם,
ואני אשים אותו בצד. אחר כך יהיה לי חסר משהו לחבק, ואתה לא
תהיה כאן, אז אני אקח את הנמר בחזרה. הטלוויזיה שכיוונתי לחצי
שעה תיכבה, למרות שעוד לא נרדמתי. אני אפעיל אותה שוב, ואכוון
לעוד חצי שעה. אחר כך שוב, אבל הפעם לשעה. בסוף אני כבר לא
אכוון אותה, כי אני אחליט לנסות להירדם בשקט ובחושך מוחלט.
ברגע שאני אתכסה וכבר יהיה לי חם ונעים, אני אזכר שאני צריכה
לעשות משהו.
ואז אני אתלבט אם לקום או לא. סביר להניח שאני אחליט שלא. אולי
יבואו לי מילים טובות לראש ואני ארגיש שאני חייבת לכתוב. אני
אתלבט אם לקום. אני לא אקום. אומרת לעצמי שאני אכתוב בבוקר.
בבוקר אני כבר אשכח. אבל העיקר שלא קמתי, ושחם לי ונעים בתוך
הפוך, בלי הרבה אוויר. אני אעצום ואחשוב עלייך ים. אני אחשוב
עלייך, אני אחשוב על ים, אולי אני אחשוב עלייך ועל ים ביחד, כי
זה שילוב מושלם. אחר כך אני אגיד לעצמי שהלוואי והיית בובת
נמר, אגיד לעצמי שהלוואי והיית כאן, אנסה להתקשר אלייך רק כדי
לשמוע את הקול המנומנם והאהוב הזה, עם הש' והס' שאני כל כך
אוהבת. בטח לא תענה, כי תישן. אם תענה, אני ארחם עלייך שהערתי
אותך. אחרי זה, אם לא תענה אני אתבאס. אם תענה אני ארדם בכיף.
ואז יהיה בוקר, ואני אקום בידיעה שיש לי בגרות, ושאחריה יישארו
3 בחינות שיפרידו ביני לבין החופש שלי. אני אחייך, אלך לשתות
כוס שוקו, אעבור על החומר שלא הספקתי ללמוד, ואחשוב עלייך,
בידיעה שקמת בבוקר וקראת את ההודעה הזאת, ואולי, מדי פעם,
גרמתי לך לחייך.
בוקר טוב אורק'ה שלי..."

בוקר. העיניים נפתחות באיטיות כשהשעון מעיר אותן באכזריות.
הגוף מסרב לקום. לוחץ על השעון והצלצול מפסיק. "עוד 5 דקות
נקום".
קם. מסתכל ורואה ש5 דקות הפכו לחצי שעה. ממהר לעלות על המדים.
השיער מלא כרבולות, ריח רע מהפה, לכלוכים בעיניים של בוקר שלא
יצאו, מבט חיוור, רץ אל התחנת אוטובוס. הנהג מסתכל בצורה
חשודה. פעימות לב מהירות מאוד. האוטובוס זז. לא חושב על כלום.
מתנשף.
יורד בתחנת רכבת, וכשזאת מגיעה, עולה עליה, מן הסתם. נכנס
לשירותים ברכבת. לא מחזה נעים במיוחד, אבל אין הרבה ברירות.
שוטף פנים... ומסתכל במראה החצי שבורה. רואה את עצמי. את מה
שהפכתי להיות. אותי, כמעט בן 20. נושם עמוק. מסרב להאמין
למציאות הזאת, לחיים האלה. לשיגרה. יוצא מהשירותים וחוזר למקום
בו התמקמתי קודם לכן. מביט מבעד לחלון ורואה פועלים בונים בית.
מדמיין על מה הם חושבים, איך החיים שלהם מתנהלים. היום עובר.

חוזר הביתה כאילו לא ראיתי אותו חודש שלם. רואה הודעה ממנה.
קורא... נושם נשימה עמוקה. עצוב. הכוונה שלה הייתה מושלמת. הכל
היה פשוט מושלם. רק אני לא מלאתי אחר ההוראות. היא לא רצתה
לעשות מזה כזה עניין, אבל זה היה חשוב לה. היא רצתה לעשות לי
בוקר טוב. מתאכזב. מנסה להציל את המצב, אומר לה שאוהב אותה.
נדוש ומאוחר מדי, "שטויות, העיקר שקראת" אמרה. אני לא מאמין
לה. יודע להבחין באכזבה שלה.