חדר.
חדר מלא בשינאת יתר.
חדר מלא באנשים מיותרים.
משפחה סועדת את החג האהוב עלי יותר מכל, פסח.
כולם מדברים, צוחקים.
ואילו רק אני, ילדה קטנה, יושבת על הכסא שלי ושותקת.
אכן זהו החג האהוב עלי, אך לא אעז לומר מילה, לא אפצה פי לרגע,
לא אדבר פן יתחילו לדבר איתי, בעצם עליי.
אסתתר בתוך הכסא שלי, מאחורי הצלחת מלאת הקניידעלעך שלי,
ואשתוק.
אם אומר משהו יתחילו לשאול אותי שאלות כמו למשל: "נו, איך בבית
הספר?"
ואז אני בבושת פנים אצטרך לעשות את השנוא עלי מכל, לשקר! ואומר
הכל טוב. לא אתחיל להגיד להם כמה גרוע לי, וכמה שונאת אני את
בית הספר.
ואז אם שאלו משהו אחד יתחילו לדבר רק עליי, ואני אעלם, אבל
הסיפורים אודותי ימשיכו להשמע כהד בתוך אוזני כולם. ואחיי
ואחיותיי ימשיכו לצחוק עלי כאילו אני לא בחדר.
אז למדתי לשתוק! לא אגיד מילה ליד משפחתי, אטבע בתוך הכיסא
שלי, ואסתתר מאחורי צלחת הקניידעלעך שלי, בתקווה שלא יאמרו
דבר.
ואם בטעות יתחילו לדבר עלי או איתי למרות שלא אמרתי כלום,
עדיין אשתוק בתקווה שיפסיקו, בתקווה שגם הם ילמדו שצריך לפעמים
לשתוק.