ואולי אנחנו יוצרי הגבולות
בין אני לאנחנו
בפערי השתיקות,
ברווחי הדממה.

בשטחי ההפקר
אנחנו אינסוף.

הקשב לשקט.
כמו החושך,
גם הוא מכיל את הכל.

בשתיקה הזו
אתה אומר בתוך ראשי
את כל מה שארצה אי פעם לשמוע.

כולנו מספרי סיפורים.

כל הקשרים
הם שתיקות בראשינו.

רק מילים
תוחמות מרחקים שבינינו
בקווים בהירים וחדים.

איך לבחור
בין בדידות המילים
והשניים שלא היינו.

אין יחד אמיתי.

ובעצם אולי זו אני
שבחרה בגבולות האולי.

אני
יקום של ריק
ממצמץ כוכבי-אשליות,
כשהמציאות מתנפצת בי וחולפת
ואין לה במה לאחוז.

נוח לי.
כל כך נוח לי
בהזיה הזו.

אל תסמן גבולות
לאינסוף החלול שלי.
כשתוחמים ריק,
אפשר לשמוע בו את ההדים

אל תדבר.
הישאר.

כל מילה מרחיקה אותך
מתוכי
אל התחום האסור.

היה החלום.
היה הדממה.
היה ריק.