פעם (או כך לפחות מספרים) אבא אהב את אמא, ואמא אותו.
אבא תמיד אומר שסיפורים לא קורים באמת, ושהכל זה רק דמיונות.
אני אוהבת לדמיין דברים, אבל אם אבא אומר - הוא בטח יודע.
אין סיכוי שזה באמת נכון.

כששיחקתי היום בשדה שלנו, החלטתי להיות הרפתקנית ולראות מה יש
מעבר לגבעה הרחוקה. אבא תמיד מזהיר אותי לא ללכת לשם. הוא אומר
שזה מסוכן - שאני יכולה ליפול ממשהו ולשבור את הרגל - אבל היום
החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו שונה, יומיים לפני יום ההולדת
העשירי שלי. אני די מתרגשת, אבל לא אמרתי לאמא ואבא כלום.
היום היה יום די רועש, והציפורים לא הפסיקו לצרוח כשעליתי אל
הגבעה ועברתי בין עצי הצפצפה הגדולים שעל ראשה. שום דבר ממה
שאמא ואבא אמרו תמיד לא הכין אותי למה שראיתי שם: המון בתים
לבנים, דומים לשלנו, מילאו את העמק למטה. הסתכלתי אחורה. הבית
שלנו ניצב לא רחוק, לבן ומסויד ומזמין. בכלל לא ידעתי שיש עוד
בתים בעולם.
זה היה מוזר - לעבור ככה בכל הרחובות הריקים האלה, ולדמיין איך
פעם חיו שם אנשים. בבית אחד הייתה תמונה על הקיר - אבא ואמא
וילדה קטנה עם סרטים בשיער. היא חייכה למצלמה ואני חייכתי
אליה, ואח"כ רצתי החוצה בכל המהירות וטיפסתי אל הגבעה. אף פעם
לא הרגשתי כל כך חזק, וזה הפך את הכל למפחיד אפילו יותר. אני
חייבת לחזור לשם מחר, לפני המכונה.

לא אמרתי כלום לאמא ואבא כשחזרתי הביתה. הם לא מרשים לי לספר
להם סיפורים דמיוניים, אפילו כשזה באמת. רק להם מותר לספר לי,
ורק לפני השינה. אמא אומרת שככה כתוב במדריך לזוגות - שילדים
אוהבים סיפורים. זה מצחיק שגם היא הייתה פעם ילדה, וצחקה ושרה
שירים. היא אומרת שגם לי זה יעבור, ושזה בסדר אם אני מרגישה
בקשר למחרתיים. גם זה כתוב במדריך.
היא תמיד מוציאה את הספר הגדול מהמדף, זה שכתוב עליו
"היסטוריית עולם" באותיות זהב, מתיישבת ליד המיטה שלי ומתחילה
להקריא מאיפה שהפסקנו יום קודם. היא אומרת שמותר לי לדמיין את
זה, והיא אפילו מראה לי תמונות לפעמים. בגלל זה שמו אותן בספר.


יש סיפור אחד בספר הגדול שאני אוהבת במיוחד:
לפני הרבה הרבה שנים העולם היה שונה. גברים, נשים וילדים מילאו
את האדמה בהמולה רועשת, אהבו, כאבו ושנאו.
הם חשבו שזה טוב.
יום אחד פרצה מלחמה גדולה. כולם רבו אחד עם השני, ובמקום לחפש
פתרונות - הם הרגו זה את זה. זה היה נורא. המון אנשים מתו, וגם
מהניצולים היו הרבה פצועים ומסכנים.
ואז קם איש אחד חכם מאוד ואמר: "אם השנאה גורמת לכל כך הרבה
כאב ומוות, אולי יהיה יותר טוב לחיות בלי רגשות", וכולם הסכימו
איתו.
ישבו החכמים הגדולים וחשבו, חוקקו חוקים וניסחו כללים, והמציאו
מכונה מופלאה שתיקח מהאנשים את הרגשות. כל מי שהגיע לגיל עשר
נלקח אל המכשיר הגדול ויצא ממנו בוגר וחכם יותר. רק לילדים
הרשו להרגיש, כי הם היו חלשים והמבוגרים יכלו להשגיח עליהם.
כמו אמא ואבא שלי.
העולם היה שקט שוב.

אני אוהבת את הסיפור הזה. אבא אומר שהכל דמיונות, ושצריך
להאמין רק למה שרואים, אבל אני אוהבת סיפורים על הרבה אנשים
ועל ילדים אחרים. במדריך כתוב שזה "הזדהות", ושגם זה יעבור
לי.
אני מחכה כבר שזה יקרה, כי אבא אומר שאני לא אצטרך יותר לפחד
אחרי המכונה, ואני אהיה סוף סוף בדיוק כמו אמא ואבא. אבל לא
יספרו לי יותר סיפורים, ואני לא ארצה לראות שוב את הבתים
הלבנים ההם או לשחק עם מישהו כמוני.
בגלל זה אני גם לא מגלה לאמא איך אני לא אוהבת את ההמשך.

אמא ממשיכה לספר לי איך עברו המון שנים, ויום אחד אנשים גילו
שבעצם התחילה תקופה חדשה. "ימי צמצום", הם קראו לה. בגלל שלא
היו רגשות, אנשים כבר לא רצו להתחתן, ולא נולדו הרבה ילדים. זה
היה טוב - כי ככה אף אחד לא היה רעב ולרשויות היה זמן להתייחס
לכולם, אז הם לא עשו כלום נגד זה. הם המשיכו להתחתן מדי פעם,
כי ככה אמר המדריך - אבל רק אלה שהיה להם כסף והיו מספיק
צעירים. אמא תמיד אומרת לי שלמרות שזה רק סיפור, גם אני נולדתי
מאותה סיבה בדיוק. הרי אם לאבא לא היה הרבה כסף, הוא לא היה
צריך בכלל להתחתן.
אני שמחה שהיה לו כסף. גם אני רוצה להיות עשירה כשאגדל, אבל אז
זה כבר לא ישנה לי.

בכל פעם שהסיפור נגמר, אני חושבת מה ההמשך שלו, ומדמיינת איך
כבר לא נולדו כמעט ילדים והעולם נהיה ריק ושקט, ואיך יום אחד
קמה ילדה אחת וגילתה שלא נשאר לה אף אחד להתחתן איתו. גם זה
הזדהות, וזה גורם לי להרגיש. אני חושבת שבמדריך קוראים לזה
"עצב", אבל קשה להבין ממה שכתוב שם.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי הסיפור אמיתי. הרי ראיתי עוד
בתים מאחורי הגבעה ההיא, ובטח חיו שם פעם אנשים אחרים. אבל
אולי זה רק בגלל שעוד לא התבגרתי.