"אבל אתה הבטחת!" זעקתי, מביטה אליו מבעד לעיניים דומעות.
"אם את מבינה עד כמה קשה לי, למה את ממשיכה להתעקש?" שאל,
מרגיש חסר אונים.
"אני מתעקשת בשבילך, כדי לשמור עלייך, האמנתי בך שתפסיק ואתה
שברת את האמון שלי!" הטחתי בטון הכי מאוכזב שיכולתי ליצור.
"אמון זהו דבר שאינו יציב ביסודו, לוקח שנים לבנות אותו,
ושניות להרוס אותו..." ענה לי בנימה אפטית.
"זה לא תירוץ!..." שאגתי מנסה לחסום את גל הדמעות שעומד לפרוץ
בשנית
"אני לא מנסה לתרץ, אני משנה נושא... למה את מכריחה אותי
להתנגד למשהו שאני נהנה ממנו?" שאל והותיר אותי חסרת מילים,
וזה לא שלא ידעתי מה לענות לו, פשוט לא היה בי הכוח לפתוח את
אותו הדיון מחדש, בפעם האינספור, אז שתקתי...
והוא בתחושה רגעית של ניצחון הפנה אליי את גבו והדליק סיגריה
נוספת.
כל כך שנאתי שהוא עשה את זה...

אני זוכרת את היום שהוא התחיל, בעיני זו נראתה התמכרות חולפת,
עניין סתמי שיעבור עם הזמן, היה נראה לי מטופש להתעסק במשהו כל
כך זניח. והוא, שראה שיש בי הסכמה מסויימת עם התחביב החדש שמצא
לעצמו המשיך בשלו. עד היום הוא ממשיך, מדליק אותן אחת אחרי
השנייה ומחייך תוך טענה ש- "אם סיגריות זה לא בריא, אז שהחולים
לא יעשנו..." נראה לו לגיטימי, הרי "כולם עושים את זה", לא
יכול להיות שזה כזה מזיק...

לפי המושגים שלי, לא חשוב מה קורה לאנשים, חשוב מה הם בוחרים
לעשות בנוגע לזה. אז בחרתי לעשות.. אתם מבינים "בנוגע לזה"...
בוקר אחד הוא התעורר לתוך סלון עטוף כתובות ושלטים, מהסוג הכי
דרמטי שיש, "אבא אל תתאבד", צעקו האותיות מתוך הדפים, "תפסיק
לעשן! אני רוצה שלילדים שלי יהיה סבא"...
"את לא מוצאת את זה קיצוני?" שאל, מנסה שלא להיפגע ומתקשה לקבל
את העובדה שכל המודעות "בחסות משרד הבריאות" שראה בעיתון
התייצבו לו פתאום בסלון, מתעקשות שלא להעלם...
"לא!" השבתי, מנסה לשוות לקולי טון תקיף, ומוכנה למתקפה מהסוג
הכי חריף שיש, בראש היו לי הרצאות מפה ועד מחרתיים, על כמה שזה
לא בריא ואיך אפשר להפסיק, אבל הוא, שנפגע, ארז את עצמו והלך.
ואני הייתי על גג העולם, בטוחה שניצחתי בלי להגיד מילה. בטוחה
שהוא יפסיק.

טעיתי...

בהתחלה הוא באמת הפסיק, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים וחצי
שהוא לא נגע, לפחות לא בקביעות... ואז זה חזר, הבורסה נפלה,
ביטוח במאות אלפי שקלים שהוא עשה לשערי המעוף הלך לפח, והוא
הרשה לעצמו, "עכשיו מותר לי". ואם הוא אומר אז הוא יודע, ואני
מתקשה לקבל את העובדה שהוא חזר לעשן, אבל מתקשה יותר לקבל את
זה שלא... "הבורסא קרסה, מותר לו, לפחות ליום יומיים..." רק
שהיום נמשך לחודש והחודש נמשך לשנה, ומכאן התמונה כבר דיי
ברורה...

לילה אחד נסענו באוטו, אני הייתי כולי עצבנית על ביה"ס וקבעתי
ביוהרה שלא תיאמן שהוא מחנך להקטנת ראש, ושהוא בעצם לא מוסד
להשכלה, אלא בייביסיטר בזול... והוא כדרכו גיחך וסיפר לי לי
סיפור-
"פעם היה פרופסור, מידי יום במשך שנים היה יושב במעבדה שלו,
חושב איך יצליח לתקן את העולם... יום אחד בא אליו בנו הקטן
וביקש לעזור לו, הפרופסור שמצא את נכונות הילד לעזור מעיקה,
לקח מפה של העולם גזר אותה למאות חתיכות ונתן לו להרכיב אותה,
כפאזל. לא עברו שעתיים והילד כבר קרא באושר שסיים את הפאזל,
הפרופסור היה בהלם, הוא לא הבין איך זה הגיוני שבנו הצליח בזמן
כה מועט להרכיב פאזל שמעולם לא ראה קודם. כאשר הוא שאל את בנו
לפשר העניין השיב לו הבן- "בהתחלה, ניסיתי להרכיב את הפאזל,
אבל כל הבלאגן שנוצר בילבל אותי, אז זכרתי שמהצד השני של הדף
יש תמונה של בנאדם, אז הרכבתי קודם את הבנאדם, ואז הפכתי
וגיליתי שהעולם הסתדר.."
"אני לא מבינה איך זה קשור אליי..." אמרתי.
"לפני שאת מנסה לשנות את העולם כולו, תנסי לשנות את הדברים
הקטנים שמרכיבים אותו, אין דרך אחרת.. את חייבת להתחיל
בקטן..."
"גם שאני מנסה להתחיל בקטן זה לא עובד, אנשים לא משתנים. כמוך,
אתה אף פעם לא תשתנה"
"את מדברת על זה שאת לא מצליחה לגרום לי להפסיק לעשן?" שאל
"בין היתר, זה כאילו אתה לא מנסה מספיק לשנות מה שמפריע לי,
כאילו לא אכפת לך מספיק."
"רק בגלל שמישהו לא אוהב אותך באופן שאתה מצפה לו, זה לא אומר
שהוא לא אוהב אותך מכל הלב..." השיב.
"אבל אתה לא מנסה..."
"איך את יכולה לקבוע משהו כזה? את באה ומבקשת ממני לוותר על
חלק בחיים שלי שאני לא מוצא מזיק... אז אני מנסה בשבילך, וכל
פעם שקשה לי את מתלוננת, את רק בת 16,איך את יכולה לקבוע מה
טוב ומה רע ..."
"אני לא חושבת שבגרות קשורה לכמה ימי הולדת חגגת" התרסתי
"היא קשורה יותר לסוגי ההתנסויות שעברת ומה למדת מהן..."
"ומה את למדת?"
"שעישון זו התמכרות הורסת שאין בא שום תועלת!"
"לא לא... מה הסברתי לך הרגע"
"שאני צריכה להתחיל בקטן..."

אז התחלתי בקטן, הפסקתי לנסות לשנות אותו לחלוטין.
ועשינו הסכם- שתי סיגריות ביום, לא יותר...
הייתי בטוחה שההסכם הזה בנינו חזק, עד היום אני מאמינה שבהתחלה
הוא באמת האמין בו, עד שהוא התחיל לחפף, וכמות הסיגריות שוב
עלתה... "אתה לא הוגן!" זעקתי שוב, בפעם המאה...
"הבטחת, גרמת לי להאמין שאם אני אתחיל בקטן לפחות זה יצליח,
איך אני יכולה להאמין שהשיטה הזו באמת עובדת אם אפילו אבא שלי
לא מאמין בה?..."
והוא שנותר חסר מילים, זרק לעברי טישו לנגב את הדמעות, והלך...
כזה הוא עוד מאז שאני ילדה קטנה, לא מסוגל להתייצב לפני הדמעות
שלי...

אז הוא הפסיק

לא "בקטן", הפסיק לגמרי... קופסאות סיגריות כבר לא היו מונחות
בבית... לא היה לו ריח של עשן עוד, אבל משהו היה חסר...  כאילו
לקחו לו את האוויר לנשימה.
הוא אכל הרבה יותר, השלווה התמידית שליוותה אותו נמוגה קמעה,
וגם אצלי...
הבנתי שהוא מוותר על משהו שחשוב לו, ובשבילי...
אז החלטתי לוותר גם אני על משהו שחשוב לי,
ויתרתי על העיקרון שלי,
על ההתנגדות העמוקה שהייתה בי לסיגריות ולכל מה שסביבן, באיזה
מקום ויתרתי על עצמי..
רק בשבילו...

וכשבאתי בצעדים שקטים לכיוון חדר הבילארד בבית, בלב שלי חשתי
המון אכזבה, השגתי את מה שרציתי יותר מכל, וזה לא היה שווה את
זה... זה לא היה שווה את זה כי הוא הפסיק בגללי, לא בגלל שהוא
באמת רצה.  כי זה חסר לו.
"אתה יכול לחזור לעשן", אמרתי בשקט, "אני חושבת שכל אדם חי פעם
אחת, וכדאי שהוא יעשה מה שטוב בשבילו... וזה מה שעושה לך טוב,
אז קדימה..."
הוא הביט בי בתדהמה, לא האמין למשמע אוזניו, גם לי היה קשה
להגיד את המילים האלה, שבחיים לא האמנתי שייצאו לי מהפה.
"את רצינית?" שאל.
"כן, הפסקת בשבילי, אז עכשיו אתה יכול להמשיך, בשבילך... תעשה
מה שעושה לך טוב."
"שום דבר לא עושה לי טוב כל עוד את לא מאושרת."
"אם אתה מאושר אז אני מאושרת" עניתי והלכתי, לא יכולתי לסבול
את השקר הזה מסביב, את העובדה שבאתי לתמוך בו בזמן שהוא עושה
מה ששנאתי יותר מכל...
באותו ערב הוא ישב עם חבר מתחת לפרגולה במרפסת, שכבתי על הערסל
בחוץ, שקועה בספר, ומידי פעם חלקים מהשיחה שלהם הגיעו אליי...
החבר סיפר שמאז שהוא ואשתו התגרשו יש לו חברה חדשה, ו"היא
מהממת"..ו"הוא אוהב אותה בלב"... אז כדי שהיא לא תלך, ותמיד
תחזור הוא מפסיק לעשן, לתמיד, כי היא אומרת שזה מפריע לה. ואבא
שלי, הדליק סיגריה, אחרי חודשים רבים, וגיחך-
"להפסיק לעשן לצמיתות?" אמר "אין פשוט מזה, עשיתי את זה כבר
פעמים רבות..."