הוא קרץ קריצה חמימה, חייך חיוך מבויש. אחד מהחיוכים הנדירים
שלו, חיוך כזה שהשפה העליונה מתעקלת כלפי מעלה בזווית כזו
מיוחדת, זווית שלא מן העולם הזה. זה חיוך שמציף את כולך ברגשות
מעורבים, מצד אחד חמימות של אביב ומצד שני בלבול של אי-וודאות,
אי-וודאות מהחיוך הזה, אל-אף שזה הוא חיוך כל-כך פשוט.
הראש מונח לו, מוטה מעט הצידה, בצורה נינוחה כזאת שמשכיחה ממך
כל הצרות, צורה שאומרת העולם נח ואני נח יחד איתו.
והעניים לא זזות הן נשארות כה מרוכזת ממוקדת, אבל על-אף כל
המיקוד הזה, הנחישות להבין להתרכז ולהקשיב, לא מופיע לו שום
קמט במצח או ליד הגבה, אין לו שום קמט של קושי; זה משום שהוא
מבין כל-כך טוב בלי לומר מילה.