בעודי פוסע מבולבל ברחבי קניון עזריאלי, צצים בי זכרונות
שהדחקתי וגם כעת איני מודע להם לחלוטין. אני מתמלא דחף לחבק
עמוד, או לחלופין, לקפוץ מהקומה השלישית. נכנע לשירים שמושמעים
בכריזה בקניון ומציב את עצמי בשיר. או בשלט ההוא של קרוקר.
אני לבד. זה לא בהכרח רע. יש עומק מסויים בידיעה שאתה לבד.
כולם לבד הרי, גם כשהם חושבים שהם ביחד. ממשיך לפסוע. לצעדים
אין זמן. אני מרחף.
השנה האחרונה הייתה הטובה ביותר בחיי, ומשום מה יש בי דחף עז
לשכוח את כולה. האישונים שלי מתרחבים כשאני מתקרב למדרגות
הנעות כלפי מטה, כשאני רואה דוכן עליו שלט שאומר "CHANGE"
"עלי לציית," אני חושב לעצמי, בידיעה שיום יבוא ואתחרט. |
