עליתי בשביל מהבית שלך בלי להסתכל לאחור אפילו לשנייה. האדמה
הייתה מאד בוצית - כנראה שירד גשם בזמן שאת אמרת לי כל מה
שחשבת עליי. הנעליים השחורות שלי שקעו בתוך הרפש. כשהתקרבתי
למכונית, אפילו לא טרחתי לנקות את הרגליים. הכנסתי את המפתח
ופתחתי את הדלת.נכנסתי למכונית, וישבתי כמה דקות בלי לזוז.
סובבתי את המפתח והתחלתי לנסוע בחזרה הביתה לאישתי. בדרך
החלטתי לשמוע קצת רדיו. מוזר, כי השיר הראשון שעלה היה "קריפ"
של "רדיוהד". כשהשיר נגמר השתקתי את הרדיו והתחלתי לזמזם לעצמי
את המילים של השיר. נזכרתי כי פעם היה לי הרגל מטופש לתרגם
שירים ולשיר אותם בעברית בלי קשר לחרוזים או לקצב.
"את כמו מלאך, העור שלך גורם לי לבכות, את כל כך מיוחדת, אבל
אני שרץ. עשיתי את זה בשבילך, אמרת לי להחליט - או שהיא או
שאת, ואני החלטתי! אני הייתי רוצה להיות מיוחד כמוך, אבל אני
שרץ! את בעצמך אמרת כרגע - שרץ. איך יכולת לעשות לה את זה? אתה
שרץ! כל מה שגורם לך להיות שמחה, כל מה שאת רוצה, את כל כך
מיוחדת, הייתי רוצה להיות מיוחד." הראש שלי היה כמו חדר מרופד
של חולה נפש, שהפסיכופט (המחשבות שלי) בו זורק את עצמו על
הקירות ומשתגע.

גל האסוציאציות לא נגמר. נזכרתי איך התחלנו להיפגש אם אישתי
נעמה. מכתה ז' הייתי מאוהב בה בטירוף. בחופשת הקיץ של כתה י''א
היא התקשרה אליי כדי להיפגש ולקבל עזרה בעבודה שקיבלנו לחופש.
הלב שלי לא הפסיק לפעום בעוז, כל הזמן הסתכלתי על השעון
וחיכיתי לרגע בו היא תבוא.
אחרי שעה של כתיבת הסיכומים על המחזה "מקבת" של שייקספיר אספתי
אומץ וחוצפה ושאלתי.
"חברה שלך?"
"כן."
"זאת אומרת שנצטרך להתנשק?"
"אני חושב שנצטרך לעשות את הדברים שכל הזוגות עושים."
"תגיד, אתה אי-פעם התנשקת עם צפרדע?"
לא עניתי לה. אמרתי שלא הבנתי. הבנתי.
ב-י"ב היא התחילה להיפגש עם רועי - הבחור החתיך של השכבה. הם
היו הזוג המאושר ביותר בבית הספר. לפעמים, היא הייתה עוברת
איתו לידי ונותנת חיוך קטן שהסאבטקסט שלו היה: "אתה מפלצת, על
מה חשבת בכלל?" אחרי 3 חודשים הוא מת. הם נסעו ביחד למסיבה,
הוא השתכר ונכנס למכונית איתה. הרופאים אמרו שהיא תחיה. ביקרתי
אותה בכל יום עד שלא חזרה לבית-הספר. לא דיברנו כלל. אני הייתי
יושב מצד ימין למיטה והיא הייתה שוכבת בשתיקה עם ראשה מוטה לצד
השני. היא לא הייתה מוכנה אפילו להסתכל עליי.
לא יודע מה קרה, אולי העובדה שאני הייתי היחיד שביקר אותה בבית
החולים ריגשה אותה, אבל יחסה אליי מאד השתנה. היא התחילה להיות
יותר ויותר נחמדה אליי ואחרי חודשיים היא אפילו הסכימה להיפגש
איתי.

כשהגעתי הביתה אישתי שכבה על המיטה עם עינייה פקוחות ומסתכלות
עליי במבט בו הן אף פעם עדיין לא הסתכלו - מבט עדין, מבט
אמיתי.
ההסתכלות עליה גרמה לי להגיד את המלה "מקבת", הבנתי למה. על
השולחן הייתה ערימה של דיסקים. התחלתי לבדוק כל אחד מהם ולבסוף
הכנסתי את אחד מהם למערכת. השיר ששמעתי במכונית נשמע מהרמקולים
ואני עוד פעם התחלתי לשיר אותו בתרגום מיידי בעברית. אותם
אסוציאציות חזרו אליי.
"כשראיתי אותך לפני כן, לא יכולתי להסתכל לך לעיניים, כי את גם
חושבת שאני שרץ, מה? את כמו מלאך, העור שלך גורם לי לבכות, את
בדיוק כמו כולם! בדיוק כמו כולם! אף פעם לא אהבת אותי! עשיתי
זאת בשבילך! בשבילך! מה שאת רוצה, מה שגורם לך להיות שמחה!"
צלילי מכונית משטרה נשמעו מבחוץ. אני התקרבתי לחלון וראיתי כמה
שוטרים יוצאים מהמכונית. התרחקתי מהחלון וישבתי ליד נעמה. היא
המשיכה להסתכל עליי בעינייה הפקוחות ואני הרגשתי שאני יכול
לחדור לנפשה ולחפור בפנים בור גדול בו אני אוכל ליפול ולשכוח
הכל.
עוד מהתאונה עם רועי, פניה היו הרוסות לגמרי. האף הקטן שלה היה
עקום לחלוטין, על הלחי השמאלית שלה היו 2 תפרים ארוכים
ועמוקים. היא נראתה כמו אחת הדמויות של פיקאסו.
"תגידי, ואת התנשקת אי-פעם עם צפרדע? את היית צריכה לסבול בכל
יום מחדש בגלל שאהבת חייך בחרה בך רק בגלל שאף אחד אחר לא היה
מסכים לקחת אותה? אני כן! אני הייתי צריך להתנשק עם צפרדע בכל
יום במשך 7 שנים! אפילו אם הייתי מתעורר מחלום בלעות, שום דבר
לא היה נורא עד כדי כך כמו מה שראיתי לידי במיטה! נמאס לי
לשכנע את עצמי בכך שהעיקר זה האישיות שלך!  נעמה, כשאומרים
לבנאדם מספיק פעמים שהוא שרץ, הוא באמת נעשה כזה."
לצערי היא לא יכלה להגיד לי כלום. לקחתי האקדח ששכב על המגירה.
האקדח בו הוצאתי מכסנית כמעט שלמה על אשה אשר התעללה בי כל
חיי. שכבתי לידה על הסדינים הספוגים בדם והצמדתי את האקדח
לראשי.