הסיפור הזה נכתב בעקבות פגישה עם אבן. אבן מיוחדת מאוד. אבן
שבסופו של דבר יצאתי בשבילה לקרב. קרב של שנה וארבעה חודשים.
אני הפסדתי במערכה, אבל יש עוד אבנים, הקרב נמשך.

אני עומדת מול הפתח וחושבת, להיכנס? אני יודעת שאחרי השער מחכה
לי הקרב. האם כדאי להילחם? אני מביטה לשמיים, לכוכבים, אולי הם
יודעים מה לעשות. אני נזכרת שחכם אחד אמר שלפני שנכנסים לקרב
צריך לדעת על מה הוא, עם מי מתמודדים, והאם המטרה שווה את
המחיר שצריך לשלם בין אם מנצחים או מפסידים. אני חושבת לרגע.
אני מתיישבת על סלע ליד השער ועושה לי בראש כל מיני חישובים
ושיקולים שאולי יעזרו לי להחליט.

על מה הקרב הזה בכלל? זה בכלל הקרב שלי? מה אני יכולה ומה אני
לא יכולה להפסיד בקרב הזה?

הקרב הוא על אבנים, אבנים שראיתי פעמים בודדות במסעותיי ושמעתי
עליהן דברים מעטים. אני לא יודעת את טיב האבנים (חוץ ממראם
החיצוני). אני לא יודעת אם ברצוני להחזיק את האבנים האלה
בבעלותי. אני יודעת שאני לא רוצה את כל האבנים שכן חלקן, רק
ממראן החיצוני, לא מוצאות חן בעיניי. מה גם שנראה לי שנשיאת
האבנים רק תכביד עליי יותר מאשר תסב לי אושר. אני עוד יודעת,
שבהמשך מסעותיי אמשיך לראות את האבנים האלה, פה ושם. ואולי אף
אראה אבנים אחרות שארצה מאוד, ועליהן אצא בשמחה להילחם.

במהלך הקרב, אם אחליט להילחם, יש סיכוי שאאבד כמה מן האבנים
שיש ברשותי עכשיו, למרות שאת האבנים החשובות לי ביותר אשמור
בקופסה שלי ואשים אותה בצד בזמן שאלחם. אבל נדמה לי שאני לא
מוכנה עדיין לאבד, או לקחת את הסיכון שאאבד, חלק מן האבנים
שברשותי.

אני נזכרת בעוד דבר שהחכם אמר - עדיף לוותר על קרב בתנאים
הבאים: הקרב אינו שלך, ההפסד בקרב ידוע מראש, או שמטרת הקרב
אינה מצדיקה את ההקרבה שבלחימה.
אני חושבת שהקרב אינו שלי. אני חושבת שאמשיך במסעותיי יחד עם
האבנים שברשותי עכשיו. אולי בעתיד אמצא קרבות על אבנים שהם כן
שלי, ואולי אהיה מוכנה להקריב בשביל זה כמה מן האבנים שברשותי
עכשיו. רוב הסיכויים שזה מה שיקרה, אבל לא עכשיו, לא היום.