שמוליק חזן מעולם לא היה חכם במיוחד. הוא גם לא היה סטריאוטיפ
של זן נכחד זה או אחר. הוא פשוט היה, והוויתו הייתה פשוטה.
נולד עם המדינה, ואיתה מסרב לגסוס.

מספרים רוכלי הבסטאות ב"מחנה יהודה" על שמוליק רכילויות שונות.
עזר לזה לצאת מהכלא, לשני הציע לא להתחתן עם החברה הכי טובה של
אחותו. מזמזם מתחת לשפמו את "ליבלבו אגס וגם תפוח", רק כי תמיד
חשב שהשיר נכתב לכבוד השוק שהוא כל כך אוהב, ואף אחד לא טרח
להעמיד אותו על טעותו. משחק שש-בש אצל "רחמו" בשוק, בשקט הנפשי
המיוחד ויוצא הדופן שלו, ומייעץ לכולם על הדברים החשובים באמת.
הסלבריטי האמיתי של החיים האמיתיים.

הוא לא היה שונה במראו. טיפוס ירושלמי שכזה, טייל שוק לתפארת.
גובה ממוצע, עיניים שהתחילו לאבד מקסמן וחושן, כרס קטנה של
גברים שעברו את גיל המדינה, מכנסיים קצרים וכובע קסקט שחור בכל
מזג אויר - סמל המנסה לכסות על קרחת הולכת וגדלה, ועל "יופי
בלורית וטוהר" שהולך וכלה. וסמל נוסף בידיו - ארטיק בשקל.
אומרים, שאפילו כשהוזמן כסנדק לברית מסויימת של רוכל מסויים
במקום מסויים, היה חייב שמוליק להיות ברגע המסויים האדם הכי לא
מסויים, והחזיק במקל הקסמים והפלא הקפוא כשבידו השנייה אוחז
בבטחה יתירה בתינוק הנימול.

והולך, ומדדה לעיתים, ולפעמים אף רץ כשצריך להשלים מניין
לתפילת מנחה בבית הכנסת העתיק ב"זהרי חמה". ותמיד בידיו ארטיק.
הוא ישכח משקפיו, גרביו יפרחו מזכרונו בעוזבו את הבית, הכובע
יוזנח על השידה ליד הטלפון במסדרון בדירה הקטנה שברחוב
"יהודית", אך כמות השקלים בכיסיו תמיד תהיה סבירה ומספקת
לקניית ארטיקים לרוב לעצמו, ואף להרגיל זאטוטים זבי חוטם
להולכת השבי אחר השובה. "תאכלו ילדים, זה לא יהרוס לכם את
השיניים כמו השוקולד הרע הזה", היה אומר ומחייך חיוך בפה מלא,
שאמנם אינו מחמאה אף לדנטיסט מתלמד, אך המלא אנושיות ואהבה.
אותו החיוך שתמיד נפרש על פניו בסיוריו חסרי הקץ והתכלית לאורך
שדרות המכירה השונות. והולך, ובידו ארטיק בשקל, ובפיו חיוך חסר
אילוץ אלא רק רגש כנה שבא ממקום כלשהו בלב, אך להסביר מדוע
נמתחים עשרות השרירים בפניו לנוכח מראות יום-יומיים של מקח
וממכר לא יכל אף אחד. ועוברים ושבים, והולך, ועגבניות
ומלפפונים ותותים ושתייה קרה, ומדדה, ופיתות "חם מהתנור"
ומטליות שלוש בעשר, וארטיק. בשקל.

תמיד טען שבארטיק בשקל יש משהו מיוחד. משהו מאוד ישראלי. משהו
מאוד ירושלמי, למרות שבערים הנושקות לים יטענו לעד שאין כמו
"ארטיק! ארטיק!" משולב ומשולהב עם משחק מטקות על החוף הזהוב
שבעירם. תמיד התרתח כשהיו לועגים בציניות מיותרת, ושמים לבוז
את רשימת הרכיבים באותו מעדן קר על מקל: "עשוי מחומרים
טבעיים?", היו אומרים לעומתו חבריו מהשוק, "רק כימיה אתה אוכל,
רעל צבוע קפוא על מקל". על דבר זה היה תמיד עונה בשקט ובסבלנות
ראויה להערצה, למרות שמשפט זה שגור בפיו מספר פעמים ביום:
"והאם הרעל והצבע וגם המקל, אינם עשויים מחומרים טבעיים?"

עד היום יכולים ילדים ירושלמים להישבע שרק ביום שישי האחרון
ראו את חזן מטייל לאיטו ברחבי השוק הפתוח, כשלרגליו גרביים
וסנדלים, ועל שוקיו מכנס קצר בצבע חאקי שנראה שירש מימי
המחתרות, ועל ראשו הקסקט השחור, ובידיו נוטף לו אותו ארטיק
בשקל. רק שהיום הוא כבר מצופה בתוספות שונות, ומכיל לרוב צבע
מאכל במקום הפרי והמאכל עצמו. וגם שמוליק הפך למצופה. כועס
ונוזף, משלח חרון אף בעוברים ושבים כשור זועף שהולחץ בידי
המטאדור. ואז מוציא שקל מהכיס, ונפשו נחה.

ואולי שמוליק חזן זה הוא רק בגדר אגדה. ממש כמו הציונות
והתרופה למחלה שאסור להגיד את שמה.

ואולי, רק אולי, חבוי שמוליק חזן שכזה בכל אחד מאיתנו...