האמת, שאהבתי אותו ככה, כמו שהיה לפני.
"15,000 שקל שילמתי על זה, ואת בכלל לא שמה לב!"
"אוקי, מצטערת, לא יצא לי לשים לב. אבל עכשיו, כשאתה שואל..."
"נכון?! אני מרגיש ממש שונה..."
"וואלה, עכשיו אני רואה את השוני. באמת, כל הכבוד."
"כן, השתנתי הרבה בתקופה שלא היינו בקשר."
זה היה נראה יפה לעין, אבל בכל זאת - אהבתי אותו ככה... לפני!
כמו שהיה בתקופה שישבנו בגן, באותם סיפורים ארוכים וכואבים,
אותו אחד שלפני השינוי.
אולי זה מה שסיגלתי לעצמי לאהוב - הצורה והשוני. זה היה כל כך
בולט וכל כך לא יפה, שלא לומר מכוער, אבל זה היה ייחודי ונדיר,
וגם כל כך יפה! ככה זה כשאוהבים, הכל פתאום נורא יפה.
בכל רגע שאני נזכרת באותה תקופה, דווקא זה, מה שהוא נפטר ממנו,
עולה למוחי. הוא מצטייר לי במרכז התמונה, וזה שם, ממש בצורה
טבעית.
עוד מבית הספר היסודי הוא היה ככה, וזה הלך ונעשה בולט יותר
ויותר, אבל אני לא הרגשתי כי הייתי שם כל הזמן!
זה כמו שאמא שלי תמיד אומרת - שכשהיינו תינוקות, היא לא הרגישה
כמה מהר גדלנו... מכירים?
אז פעם אחת הוא העיר את תשומת ליבי, ו-וואלה, זה פתאום היה שם,
וזה כאילו לא היה שם אף פעם לפני.
מאז, התחלתי לשים לזה לב... ועם הזמן, זה גם התחיל להפריע, אבל
אהבתי אותו בכל זאת ולמרות זאת, אז למי היה אכפת?!
כבר שנה לא דיברנו. כל יום התראינו במסגרת המשותפת, אבל היינו
כמו שני זרים. מדי פעם החלפנו מבטים ואולי איזה סמול טוק, אבל
עדיין - זרים. ידעתי שאצטרך להתעמת איתו בסופו של דבר, אבל
העדפתי שלא לחשוב על זה, ובאמת, היה מוזר לשמוע ממנו פתאום,
ואלמלא פלאי הטכנולוגיה - זה לעולם לא היה מגיע...
מוזר היה לשמוע את קולו ולראות את פרצופו מבעד למסך המחשב,
מוזר היה לחוש שוב את ההוויה שלו, תחושה שכבר מזמן שכחתי. הכי
מוזר היה שהוא נפטר מזה, שזה כבר לא חלק ממנו. זה ממש בלתי
נתפס, אבל עכשיו זה שייך לעבר, כמוהו.
אז אני בטוחה שכולם ישמחו לשינוי שעבר ויאהבו אותו ככה, אבל
אני... אני אהבתי אותו פשוט ככה, כמו שהיה לפני.