פרק 1
זה קרה בבוקר בהיר אחד... השעון המעורר צלצל ובכך אמר לי שיש
לי בדיוק שעה להתארגן...
התמתחתי... עוד לא ממש התחשק לי לצאת מהמיטה וככה עם העיניים
עצומות עלה אליי החלום של אתמול בלילה... בחלום הייתי אני,
בשמלת לילך מדהימה כשלראשי הינומה מפרחי לילך ושמלתי מתנופפת
לה קלות ברוח. עמדתי על צוק, מסתכלת על הנוף המדהים של הים
בשלל צבעיו הכחולים, ובסופו של הכחול שלל צבעי ורוד, סגול
וכתום של השקיעה. ופתאום מאחורי הגיע מישהו, חיבק את מותניי
ונתן לי נשיקה רכה ומתוקה על הלחי. כמה מקצוות שערו המתולתל
נפלו על צדודית פניו. זרועותיו היו שריריות ושזופות ורגליו,
כרגליי, יחפות. ובדיוק כשאני מסתובבת על מנת לגלות מיהו, הכול
מתפוגג ונעלם.
הפכתי את החלום בראשי שוב ושוב, מנסה לחשוב לעצמי מיהו אותו
גבר החלומות... ואז "קדימה. קומי. את תאחרי לאוטובוס!" זאת
הייתה אמא שלי. קפצתי מהמיטה והלכתי צחצחתי את שיניי. כשחזרתי
לחדר, לבשתי את הג'ינס החדש שקניתי אתמול וגופיה שחורה, שעליה
אות סינית כחולה, שתאמה בדיוק את צבע עיניי, כפי שאימי חזרה על
כך בכל פעם שלבשתי אותה. פיזרתי את שיערי החום, שנח על כתפיי
בצורה מסודרת, והתחלתי לסרק אותו... בהיתי במראה ומחשבותיי
נדדו להן אל החלום. ניסיתי לפענח מה הכל אומר, כפי שכל כך
אהבתי לעשות לחלומותיי. ושוב אמא... "אני יוצאת, אל תשכחי
לנעול... את שומעת אותי? את תאחרי לאוטובוס!"
"כן, אמא! אני כבר יוצאת" עניתי לה...סיימתי להסתרק, תפסתי את
התיק והמפתחות ויצאתי לעבר התחנה.

פרק 2
הגעתי לבית הספר, בדיוק כשהפעמון צלצל, ונכנסתי לכיתה. עד
שהשעה הרביעית הגיעה אל סופה, הכול נראה לי כרגיל. אבל ברגע
שיצאתי להפסקה, שמתי לב שמשהו שונה. הבנות בבית הספר, כולן
היו... איך לומר, מגונדרות מהרגיל, מאופרות ללא יוצאת מן הכלל
ולבושות כמו שלא ראיתי את בית הספר בחיים. 'מה הולך פה?!'
חשבתי לעצמי. 'פספסתי משהו...? כמה מוזר...'  הפעמון צלצל,
ולכן הייתי חייבת לחזור לכיתה, למרות שהייתי שמחה לברר מה קורה
פה. נכנסתי לשיעור היסטוריה משעמם במיוחד, ואחריו לשון, ספרות
ושעתיים אנגלית. פחות או יותר יום רגיל... כשיצאתי מבית הספר,
הבחנתי בהתקהלות של מאות בנות בלובי. אך כשהגעתי הביתה, מיד
נשכחו ממני הבנות בבית הספר...
הדבר, שהכי רציתי בחיי, היה לשחק, או לפחות לשיר. הייתי במגמת
תיאטרון בבית הספר, אבל לא באמת חשבתי שזה מה שיקדם אותי
למשחק. חשבתי לעצמי, אם אני רק אקבל הזדמנות אחת, רק אחת, אני
עוד אוכל להצליח. אבל לא ציפיתי לכזה דבר בקרוב.
בערב קרה לי הדבר המוזר ביותר. הטלפון צלצל, מיהרתי לענות
ולהפתעתי בקו הייתה לא אחרת מאשר המנהלת של בית הספר. "שלום,
אפשר לדבר עם אליזבת?", שאלה. "מדברת..." עניתי, חושבת לעצמי
מה כבר המנהלת של בית הספר יכולה לרצות ממני, הרי אני לא
תלמידה רעה או מופרעת. אני דווקא די שקטה, וזאת רק תחילת השנה.
לא הייתי אפילו מספיקה להסתבך בצרות. היא המשיכה לדבר וקטעה
אותי ממחשבותיי. "אני מצטערת להפריע לך בשעה כזאת, אבל אני
מבקשת ממך להגיע לבית הספר הכי מהר שאת יכולה, אם זאת לא טרחה
גדולה. את כבר תקבלי הסבר מפורט פה, נחכה לך בחדרי."
"אמממ, כמובן", אמרתי, "אני אגיע הכי מהר שאוכל".
מוזר, חשבתי, מה כבר היא יכולה לרצות ממני. ומי זה "נחכה"?  
 

פרק 3
כשהגעתי אל בית הספר כעבור כמה דקות (אני גרה די קרוב לבית
הספר) ונכנסתי אל חדר המנהלת, הופתעתי לראות, שהיא לא לבד. היא
ישבה מאחורי השולחן הגדול שלה, כאשר מולה ישבו אימי ואבי ובצד
עמד גבר, שלא ראיתי מעולם. הסתכלתי עליהם מופתעת, ומבולבלת
בעיקר. המנהלת דיברה ראשונה, "הזמנתי אותך, מפני שיש לי משהו
חשוב לספר לך, שכמובן דורש את אישורם של הורייך..." ישר הפניתי
מבט שואל אל עבר הוריי, ואמא שלי אמרה, "רק שתדעי, שאם את
רוצה, אנחנו לגמרי בעד. חשבנו על זה והחלטנו שבאמת את מוכנה
לזה."  
"נו....?" שאלתי בהתרגשות... שוב המנהלת דיברה. "במשך שבוע
הסתובבו בבית הספר כמה אנשים, שחיפשו שחקנית לסרט הוליוודי
(כששמעתי את המילים האלו, חשבתי שאני עומדת להתעלף!!!) וכמו
שבוודאי הבנת, הם בחרו בך מבין כל הבנות בבית ספר. כמובן שלא
תוכלי להמשיך את לימודייך כרגיל, מפני שהם כבר מעוניינים
להתחיל בצילומים בשבוע הבא."
לא יכולתי לדבר, רק ישבתי ובהיתי בחדר...אני? סרט? הוליוודי?!
לא יאומן! בגלל זה כולן התגנדרו להן.
"אז, את מוכנה לעשות את זה?" זה היה הגבר שעמד בצד, כבר שכחתי
שהוא שם... הוא הסתכל עליי במבט כמעט מתחנן. "ברור, שאני מוכנה
לעשות את זה!" אמרתי. כשאמרתי את זה, הסתכלתי על הוריי. הם
החזירו לי מבט מאושר, שמחים שקיבלתי הזדמנות לעשות את מה שכל
כך חלמתי עליו. "המנהלת שלך נתנה לי כמה המלצות טובות, אפילו
ראינו את ההצגה שלך משנה שעברה,של המגמה, ואת מוצאת חן בעיניי.
יש לך את האפשרות להפוך לכוכבת." בקושי יכולתי לקלוט את הכל,
זה היה פשוט יותר מידי בשבילי! "עם מי אני אשחק? " שאלתי. אין
לי מושג למה, אבל זאת הייתה השאלה הראשונה שלי. הרגשתי, שאני
פשוט חייבת לדעת... סרט הוליוודי! אני?!

פרק 4
לפני ששמתי לב, המטוס נחת בהוליווד... תוך כמה שעות הייתי
אמורה להיפגש עם הצוות. כל כך התרגשתי!!! היו לי פרפרים בבטן!
בקושי אכלתי או ישנתי עד עכשיו, ובכלל לא הרגשתי צורך לעשות את
זה... הייתי ערנית וקופצנית, עדיין מפחדת להתעורר ולגלות שזה
עוד חלום...!  
הלכתי למלון, שם הייתי אמורה לשמוע כמה הסברים על הסרט ועל
התפקיד שלי. נכנסתי למעלית ולחצתי "14". איזה גובה! נכנסתי
לחדר 1456. ברגע שנכנסתי, הרגשתי כמו נסיכה! הייתה שם מיטה
ענקית, ועליה מצעים בצבע סגול לילך (הצבע האהוב עליי...מישהו
פה עשה תחקיר?). הרהיטים היו בצבעי שמנת וסגול. היו שם וילונות
ענקיים, גם הם בצבע שמנת. רצתי לפתוח אותם, זורקת את המזוודה
שלי בצד ועליה את הז'קט. מאחורי הוילונות גיליתי מרפסת ענקית
ונוף... הנוף הכי מדהים, שראיתי בחיי. מהגובה הזה יכולתי לראות
את הים, שהשתרע למרחקים, הרבה מעבר לשגרת הרחוב וההמולה
שמתחתיי. תמיד אהבתי את הים, זה אחד הדברים האהובים עליי
בעולם. הייתי כל כך שקועה ביופי הזה, שבכלל לא שמתי לב, שיש
עוד מישהו במרפסת... הסתכלתי עליו מופתעת מעט, 'אולי טעיתי
בחדר?!' חשבתי. נראה, שגם הוא לא ממש שם לב אליי... הוא לבש
חולצה קצרה בצבע תכלת, שהבליטה את גופו השרירי. מכנסיו היו
בצבע לבן-בז', כמעט תואם לכל השמנת שבחדרי. הוא היה יחף ושזוף.
הוא ישב על כיסא, ראשו מורכן, ותלתליו נפלו על פניו באופן כמעט
מושלם. הנחתי, שהוא ישן, ולכן לא שם לב אליי. מיהרתי לצאת
מהמרפסת כדי לא להעיר אותו. כשנכנסתי לחדר (לחדרי?!), ראיתי את
האיש מחדר המנהלת, שבחר בי לתפקיד. שמו היה אדם. "אדם!",
אמרתי, "יש מישהו במרפסת שלי, או שזאת לא המרפסת שלי? אתה בטוח
שזה החדר שלי?" ישר פרצו ממני כל השאלות. אדם צחק... "זה כן
החדר שלך, אל תדאגי... זאת פשוט מרפסת משותפת, לך ולחדר
הצמוד." נאנחתי ונרגעתי. "אוקיי..." אמר בקול ענייני, שגרם לי
להתיישב באחת מכורסאות השמנת היפייפיות והנוחות להפליא, אם
לציין, שבחדרי. אחרי כמעט שעתיים של הסברים מצד אדם ושל אלפי
שאלות מצידי, הובהר לי תפקידי בסרט, וקיבלתי את התסריט שלי.
אני משחקת את החברה הכי טובה של אחותו (בסרט) של השחקן הראשי.
את האחות תשחק מישהי בשם הילארי דאף, ואת השחקן הראשי מישהו
בשם אורלנדו בלום (?!). אדם די התאכזב, שלא הכרתי את השמות
האלה. הוא גם לא נראה כל כך מרוצה, כשאמרתי לו עד כמה שאני
חולמת להיות שחקנית, ואפילו שהופעתי בכמה פרסומות. אני לא צופה
בכל כך הרבה סרטים.  "כרגע יש לך את שאר הערב לעשות כרצונך
ולישון קצת. מחר בשבע בבוקר תבוא המכונית שלי לקחת אותך אל
הסט, לילה טוב." אמר אדם ויצא מחדרי.  בשנייה שהוא יצא, מיהרתי
להתקלח מקלחת חמה ומרעננת, לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים
והשתרעתי על המיטה הענקית. המצעים שלה היו מזמינים ורכים כל
כך, שנרדמתי תוך שניות, למרות ההתרגשות שלי לגבי מחר!

פרק 5
בשעה חמש וחצי בדיוק השעון המעורר שלי צלצל. הסתכלתי על השעון
וחשבתי לעצמי, 'למה אני קמה בשעה כזאת?! בית הספר מתחיל רק
בשמונה...' כיביתי אותו והנחתי את הראש בחזרה על הכרית, עוד לא
ממש פותחת את העיניים... מתענגת על החלום שהיה לי אתמול...
אני, שחקנית משנית בסרט הוליוודי...  צחקקתי לעצמי והתהפכתי
במיטה, פותחת עיניים ורואה את חדר השמנת שמולי, והמיטה הענקית
שבה ישנתי, מבינה שכל זה לא היה חלום בכלל... קפצי מהמיטה
ורצתי ישר למרפסת. הייתי עם גופיית ספגטי ועם מכנסיים קצרים
והאוויר היה קריר ונעים. איך שיצאתי, עצמתי את העיניים
והתענגתי על הרגע. אני בהוליווד!!! חשבתי בחוסר אמונה. נשמתי
את האוויר ונשענתי על המעקה. "בוקר טוב" אמר מישהו. פתחתי את
העיניים בהפתעה... "הו, אני מצטערת שהבהלתי אותך, לא
התכוונתי... " אמר. "לא הבהלת, פשוט לא חשבתי שיהיה פה עוד
מישהו בשעה כזאת..." הסתכלתי עליו, זה היה האיש שישן פה אתמול.
הוא נראה אפילו יותר מדהים כשהוא ער, חשבתי לעצמי. הוא היה
גבוה, ולבש גופיית טי-שירט צמודה לבנה ומכנסיים שחורות ארוכות.
שיערו החום המתולתל היה משוכך מאחורי אוזניו, כשכמה מתלתליו
נפלו על פניו. העיניים שלו היו חומות, רגילות, אבל היה בהן
משהו מושך. הן פשוט נצצו. הרגשתי, שאני יכולה להוריד מהן את
המבט שלי... שמתי לב, שהוא הסתכל עליי ומיהרתי להשפיל את עיניי
בחיוך מבויש....  כשהרמתי את העיניים, ראיתי להפתעתי שגם הוא
מחייך. חיוך כל כך חם, שיכול להמיס מפולת שלגים... הוא הושיט
לי את ידו ואמר, "אני אורלנדו, ואת?". "אליזבת..." מלמלתי,
ולחצתי את ידו. "אבל כולם קוראים לי ליז..." אני לא מסוגלת
אפילו להתחיל לתאר איך הרגשתי, כשהוא לחץ את ידי... היד שלו
הייתה חמה ועדינה... והעבירה בי צמרמורת כזאת, שבחיים לא
הרגשתי. רק ידעתי, שאני לא רוצה לעזוב את היד שלו, לעולם...
הוא הישרה עליי ביטחון ורוגע. הוא עזב את ידי והלך להישען על
המעקה. "אני פשוט אוהב את הים." אמר בשקט, כמעט לעצמו... "זה
הדבר האהוב עליי בעולם" עניתי. נשענתי לידו ויכולתי לרגיש את
חום גופו. פתאום נזכרתי, שאני חייבת ללכת להתחיל להתארגן, כי
המכונית של אדם תגיע בשבע לאסוף אותי... "אני מצטערת, אבל
חייבת ללכת" אמרתי בעצב... "אני מקווה שנתראה שוב בקרוב." הוא
חייך אליי ואמר, "כן, גם אני..."
חייכתי, ונכנסתי בחזרה לחדר שלי.
בחמישה לשבע בדיוק ירדתי למטה. לבשתי חצאית כחולה, בצבע
השמיים, וגופיית ספגטי שחורה. שיערי היה פזור ונח על כתפיי
כרגיל. נעלתי את הסנדלים השחורות החדשות שלי והרגשתי כמו חלום.
כל כך התרגשתי, שלא יכולתי להפסיק לחייך.
רק עכשיו, כשעברתי בלובי, שמתי לב כמה המלון הזה יפה. הלובי
היה פשוט ענקי! היו בו ספות בכל צבעי הקשת: כחולות, אדומות,
סגולות, ירוקות, ורודות, צהובות, כתומות... מסודרות בקבוצות.
הרצפה הייתה מעץ בהיר. והתקרה הגבוהה, כמו הקירות והעמודים,
הייתה צבועה בבז'. הייתי מוקסמת מהיופי של המלון. בכל מקום היו
ציורים ותמונות ענקיות. יצאתי מהמלון. השומר בכניסה קד אליי
קידה קטנה ואיחל לי יום נעים. החזרתי לו חיוך וברכת יום טוב.
הופתעתי מכמה שכולם היו נחמדים אליי. כשהגעתי אל הכניסה, ראיתי
את אדם יוצא אליי מלימוזינה שחורה ארוכה מדהימה. אני אפילו לא
צריכה להגיד, שזה היה יותר מה שהעזתי לחלום! "בוקר טוב. בדיוק
בזמן, כל הכבוד. ככה אני אוהב את זה" אמר לי אדם בחיוך מרוצה.
"בוקר טוב.,." צחקתי. "קדימה.,. זמן שווה כסף." אמר, ופתח לי
את דלת הלימוזינה. נכנסתי והתיישבתי על הריפוד הנוח. הרגשתי
כאילו אני שוקעת בתוך המכונית. עצמתי את העיניים, עדיין לא
מאמינה, שאני לא חולמת. וכשפתחתי אותן, לא האמנתי למראה עיניי.


פרק 6
זה היה הוא, הבחור מהמרפסת! לא ממש הבנתי מה הוא עושה שם...
הוא ישב מולי, מחייך אליי... חיוך כל כך מתוק, שלא יכולתי, שלא
לחייך בחזרה... "שוב שלום" הוא אמר. "היי..." עניתי במבוכה
והשפלתי את עיניי. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע ירוק כהה
ומכנסיים שחורות. שיערו נפל בחופשיות מסביב לפניו. לא העזתי
להסתכל לו בעיניים. הרגשתי כל כך מוזר ולא הבנתי למה. לא
החלפנו מילה כל הנסיעה, למרות שממש רציתי לדבר איתו. ברקע ניגן
הרדיו שירים שקטים. לפני ששמתי לב, הגענו אל האולפן. אורלנדו
יצא ראשון והחזיק לי את הדלת פתוחה. "תודה רבה" אמרתי בשקט.
"בבקשה", הוא אמר, מחייך כרגיל.
היום עבר מהר מאוד. הכרתי את כל צוות השחקנים, המפיק, הבמאי,
אנשי הסאונד, המאפרות, אחראי תפאורה, אחראית תלבושות, הצלמים
וכמובן- את הילארי. איך שהכרתי אותה, ידעתי שלא יהיה לנו קשה
לשחק את החברות הכי טובות. לא הפסקנו לדבר ולצחוק לאורך כל
היום. היא הייתה ממש יפה, גבוהה עם שיער בלונדיני ארוך. היו לה
עיניים חומות בהירות והיה לה גם חיוך מתוק, שלא עזב את פניה
לרגע. היא דיברה המון וגרמה לי להרגיש ממש בנוח. את אורלנדו
בקושי יצא לי לראות כל היום. הוא צילם את הקטעים שלו, ואני
והילארי את שלנו. חוץ מלהיות החברה הכי טובה של הילארי, הייתי
אמורה להיות דלוקה על אורלנדו, אחיה, בלי ידיעתה. וכמו שזה
נראה לי עכשיו, זה לא יהיה מאוד קשה. בסביבות תשע וחצי חזרנו
למלון- אני, הילארי, אורלנדו ואדם. קבענו, שנצא כולנו
באחת-עשרה למועדון באזור. אורלנדו ליווה אותי עד לדלת. "נתראה
בעוד שעה וחצי..." אמר. "נתראה..." חייכתי. אני נכנסתי לחדר
שלי, והוא המשיך לדלת הבאה, לחדרו.  נכנסתי ישר למקלחת ולא
הצלחתי להפסיק לחייך. וכמו שהכרתי את עצמי, ידעתי בדיוק למה.
'איך אני מתאהבת בו?! זה לא בסדר, זה לא הגיוני... אני לא
מכירה אותו בכלל, ואין סיכוי שהוא יתאהב בי, והוא בטח תפוס.'
חשבתי, בשעה שהמים החמים זרמו על גופי. תמיד אהבתי לחשוב
באמבטיה. הסתכלתי על השעון. היה כבר עשר וחצי והייתי חייבת
לצאת מהאמבטיה, על אף שלא רציתי. התנגבתי במגבת גדולה (כן גם
היא בצבע שמנת...) והתפלאתי לגלות עד כמה היא רכה ונעימה.
כרכתי אותה מסביב לגופי ויצאתי מהאמבטיה. התיישבתי על אחת
הספות וסירקתי את שערי, עדיין מחייכת... ידעתי שאין לי כבר
סיכוי, שאני אבודה. התאהבתי! ואין לי מה לעשות בנוגע לזה. שמתי
מוזיקה. היו שירים קופצניים, שתאמו בדיוק את קצב ליבי. הלכתי
לארון כדי לבחור מה ללבוש. הדבר הראשון, שנתקלתי בו במבטי,
היתה שמלת מיני שחורה עם מחשוף וי. מושלם! הוצאתי אותה ואת
המגפיים השחורות הגבוהות שלי (עד הברך), שכל כך אהבתי. התחלתי
להתלבש, מזמרת עם המוזיקה. תמיד, ולא משנה מה היה מצב רוחי,
הייתי שרה. והשירים תאמו בדיוק את מצב רוחי המאושר. התאפרתי,
והסתכלתי במראה. אהבתי את מה שראיתי. בדיוק כשכיביתי את
המוזיקה, וכשלקחתי את התיק בדרך החוצה, שמעתי דפיקה בדלת.
פתחתי אותה ובחוץ עמד אורלנדו. איך שראיתי אותו, חייכתי שוב.
מה אני אעשה, אני לא יכולה לשלוט בזה. ברגע שהוא ראה אותי,
נצצו עיניו. הניצוץ שבעיניו החיש את פעימות ליבי. "את נראית...
פשוט... נפלא."
"תודה..." הסמקתי.  "גם אתה נראה מצוין." הוא חייך. "מוכנה?"
"כן, בוא נזוז." הילארי חיכתה לנו למטה. יצאנו כולנו, אדם כבר
היה בחוץ עם הלימוזינה. הוא לקח אותנו למועדון הכי נחשב
באזור,
'heaven & hell'. זה היה מקום מדהים. הכול היה מואר באור,
בכחול עדין או באדום בוהק, לחילופין. היו תאים עם שולחנות
מרובעים וספות מרופדות, בצבעים אדום-שחור, מחוברות לקיר. באמצע
הייתה רחבת ריקוד ענקית עם רצפת עץ. הרצפה של שאר המועדון
הייתה משיש בצבעים אדום ולבן ועל הקירות היו ציורים של מלאכים
ושטנים. אדם לקח אותנו לתא פינתי שמור. התיישבנו והביאו לנו
משקאות. המוזיקה הייתה קצבית ועשתה לי חשק לרקוד. אני והילארי
הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו. "אנחנו הולכות לרקוד" אמרה
הילארי, תפסה את ידי וגררה אותי לרחבה. משום מה צחקנו, ולא ממש
הצלחנו להפסיק. הרגשתי נפלא! כל כך פחדתי להתעורר ולגלות שכל
זה רק חלום. רקדנו שתינו ומשכנו המון מבטים מהאנשים שמסביב,
בייחוד מהגברים... אפילו שמתי לב לרגע, שגם אורלנדו מסתכל
עליי. הלב שלי דפק כמו משוגע, אבל שכנעתי את עצמי שאני סתם
מדמיינת, שהוא בטח מסתכל לראות שהכול בסדר איתנו. המשכנו
לרקוד. התחילו איתנו המון בנים, אבל נפנפנו את כולם. פתאום
התנגן שיר שקט והרגשתי ידיים מחבקות אותי מאחורה. בשנייה
הראשונה זה החזיר אותי לחלום שלי, אז על הצוק עם גבר החלומות
הלא ידוע שלי. ואז לפני שהסתובבתי להעיף ממני את הבחור, שמעתי
קול מוכר לוחש באוזני, "אפשר לרקוד איתך?"                

פרק 7
הסתכלתי וראיתי שהילארי רוקדת עם אחד הבנים, שהתחילו איתה
מקודם. היא הייתה עם הגב אליי, ולכן לא שמה לב למה שקרה עכשיו.
לשנייה וחצי (או שתיים...) יכולתי להאמין, שאני שוב על הצוק
שלי כשהרוח מנשבת...וגבר החלומות שלי מחבק אותי...ובחזרה
למציאות, הסתובבתי וחייכתי. "כמובן שאפשר..." עניתי. אדם שם את
ידו הימנית על מותניי ובשמאלית החזיק את ידי (הימנית). את ידי
הפנויה שמתי על כתפו הימנית. וכך רקדנו לצלילי השיר המדהים
שברקע. אני מודה ומתוודה, שדי התאכזבתי, שזה לא היה אורלנדו...
הסתכלתי מעל כתפו של אדם לעבר השולחן שלנו, שם ישב אורלנדו
לבדו וערבב את הקרח שבכוסו הריקה עם מקל פלסטיק צבעוני, מסתכל
עליי ועל אדם רוקדים. הוא נראה מרוחק ועצוב באיזשהו אופן.
'אוף, עכשיו אני בטוחה, שיש לו חברה!' חשבתי לעצמי... 'למה אני
משלה את עצמי בכל פעם מחדש?! ואיך... '  "נהנית?" קטע אדם את
חוט מחשבותיי, "אני מתכוון, היום, באולפן..." הוסיף במהרה.
"הו, כן כמובן! לא האמנתי שאני אקבל הזדמנות כל כך טובה בגיל
כל כך צעיר", צחקתי. השיר נגמר, ואיתו גם הערב. "יאללה", אמר
אדם, "יש לנו יום עמוס מאוד מחר..."  אני והילארי הלכנו אחריו
לעבר השולחן. אדם שילם את החשבון. אורלנדו הצטרף אלינו,
וארבעתנו יצאנו מהמועדון.
בדרך חזרה למלון הייתה לי הרגשה ממש מוזרה. אורלנדו בהה ברצפת
המכונית ולא ממש דיבר. זה גרם גם לי לשתוק, כי ניסיתי לחשוב מה
קרה לו. הילארי ואדם דיברו על השחקנים החדשים, שאדם מחפש לאיזה
סרט... לכמה רגעים, כשאורלנדו הרים את המבט, העיניים שלנו
נפגשו... חייכתי אליו. הוא חייך חיוך קצר ושוב השפיל את
עיניו...
כשהגענו למלון, הילארי ירדה קומה אחת מתחתינו...אמרה "לילה
טוב" ונעלמה. עד שהגענו לחדר שלי, אורלנדו לא אמר כלום. "לילה
טוב", אמרתי לו בשקט, כשהגענו לחדרי. הוא הנהן בשקט והמשיך
לחדרו. נכנסתי לחדר קצת עצבנית. זרקתי את הבגדים שלי על הכיסא
והחלפתי לפיג'מה. יצאתי למרפסת. תפסתי כיסא, התיישבתי עליו
ובהיתי בכוכבים המדהימים, שנצצו בשמיים על רקע הים. השעה הייתה
בערך שלוש לפנות בוקר, אבל לא רציתי לישון... פתאום שמעתי דלת
נפתחת וידעתי, שזה חייב להיות אורלנדו. "הו... מצטער שאני
מפריע..." זאת הפעם הראשונה, ששמעתי אותו מדבר, מאז שרקדתי עם
אדם. הוא הסתובב לצאת... "אתה לא מפריע..." אמרתי לו. יותר
רציתי לצעוק, 'תדבר איתי, אורלנדו! מה קרה לך היום?', אבל אני
אפילו לא מכירה אותו... הוא חייך, תפס כיסא והתיישב ליידי.
במשך כמה דקות רק ישבנו ובהינו בשמים, כל אחד טרוד במחשבותיו.
לבסוף נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, "בא לך לספר לי מה קרה
היום?". הוא הסתכל עליי במבט שואל.... "היית מאוד שקט..."
הוספתי בתהייה. "פשוט היו לי כמה דברים על הראש, שלא ידאיגו
אותך יותר מדי, חמודה", הוא ענה. הרגשתי, שהוא מתייחס אליי
בגישה מתנשאת כמו אל ילדה קטנה . "טוב", עניתי מרוגזת, "אני
הולכת לישון..."  קמתי מהכיסא במהירות והלכתי לכיוון החדר שלי.
פתאום הרגשתי יד תופסת אותי. כשהיד שלו על הזרוע שלי, הוא סובב
אותי אליו בתנופה...

פרק 8
שערי התנופף ממהירות הסיבוב, ועף על פניי. אורלנדו הרים את ידו
והעביר אותה בעדינות, מסיט את שערי אל מאחורי האוזן. הוא רכן
כלפיי ונתן לי נשיקה, על הלחי. "לילה טוב", הוא אמר. "לילה
טוב..." מלמלתי, מופתעת ומבולבלת כאחד. נכנסתי לחדרי, מודעת
לעובדה, שהלילה אני כבר לא אשן.
עבר עליי לילה ארוך, שבו התהפכתי במיטתי שוב ושוב, חושבת על
אורלנדו. עד שלבסוף נרדמתי בסביבות השעה שבע בבוקר (כן,
בבוקר!)...
שמעתי את הטלפון בחדרי מצלצל... "הלו?" עניתי בקול מנומנם.
"בוקר טוב, אני שולח את ג'יימס לאסוף אותך בעוד רבע שעה. אני
מקווה, שלא שכחת, שאת צריכה להיות פה בשתיים..." זה היה אדם,
הוא היה צריך לדאוג שכל השחקנים יגיעו לסט בזמן. "מה פתאום!"
אמרתי, מנסה להישמע ערנית... מקווה שלא ישים לב, שבאמת שכחתי.
"אני כבר אהיה למטה!"
"יופי, אז להתראות בינתיים"
"ביי", עניתי במהירות, וניתקתי. יש לי רבע שעה להתארגן! קפצתי
מהמיטה ישר לחדר האמבטיה. צחצחתי שיניים, התלבשתי, הסתרקתי,
זרקתי את כל הדברים שלי לתיק ורצתי למטה. ג'יימס, הנהג, חיכה
לי כבר שם. "צהריים טובים, גברתי", אמר, בזמן שפתח לי את הדלת.
"צהריים טובים, ג'יימס. מצטערת על האיחור", עניתי בחיוך.
ג'יימס חייך בחזרה וסגר את הדלת, כשנכנסתי. נסענו לאולפן
הצילומים. איך שהגעתי, דחפו לי כוס תה חם ליד, והושיבו אותי
בקרון. אנשים הקיפו אותי מכל מקום. מאפרת ומעצבת שיער הכינו
אותי לסצנה, בזמן שהמלבישה חיפשה את הלבוש המתאים. בשעה שתיים
וחצי הייתי מוכנה ויצאתי מהקרון. האדם הראשון, שבו נתקלתי,
הייתה הילארי. "היי!" היא אמרה. "היי, נהנית אתמול?", שאלתי.
דיברנו על אתמול בערב, בזמן שהלכנו יחד אל הסט. לא סיפרתי לה
על מה שקרה עם אורלנדו. לא ממש הבנתי מה הייתה המשמעות של
זה... האם הוא התכוון לנשק אותי בפה והתחרט? או שהוא באמת רק
רצה להגיד לילה טוב? ולמה בכלל הוא היה כל כך מוטרד? היו לי
המון שאלות... בכלל לא שמתי לב שהגענו אל הסט... התפאורה הייתה
של בית ספר, כמו של כל בית ספר רגיל. היו שם מסדרונות ארוכים,
הרצפה הייתה בכחול ולאורך כל הקירות הלבנים היו שורות שורות של
לוקרים גבוהים בצבע הירוק המוכר. בין לבין היו חדרי הכיתות,
והדלתות היו מעץ בהיר. זה הזכיר לי כל כך את בית הספר שלי
בישראל. הרגשתי געגועים הביתה, אבל עוד לפני שהספקתי לשקוע
בהם, ראיתי את אורלנדו נכנס לסט. הוא שיחק תלמיד שמינית.
הילארי ואני היינו תלמידות שישית. הוא לבש תלבושת אחידה,
מכנסיים אפורים, חולצה מכופתרת בצבע לבן, נושאת את סמל בית
הספר, ועניבה עם פסים. בנוסף הוא חבש כובע טמבל, שנטה והסתיר
מעט מעינו הימנית, מבליט את התלתלים, שנפלו לו מצד שמאל. לא
יכולתי להוריד ממנו את העיניים, הוא נראה מדהים! הילארי ואני
היינו לבושות כמוהו, רק בלי כובע, עם חצאיות אפורות וגרבי ברך.
הוא חצה את הסט והגיע אלינו. "צהריים טובים", הוא אמר בחיוך
רחב. "צהריים טובים", ענינו הילארי ואני יחד. "אני הולכת להכין
לי תה", אמרה הילארי, ונעלמה. לא ממש העזתי להסתכל לו בעיניים.
הוא התיישב ליידי. "באיזו סצנה מתחילים?", שאלתי אותו, בתקווה
לפתח שיחה ולהיפטר מהשקט המעיק, ששרר בינינו. "בסצנה 35", הוא
ענה בקצרה. נאנחתי ופתחתי את התסריט שלי בסצנה 35 והתחלתי
לקרוא. זאת הייתה סצנה, שבה אני ואורלנדו היינו אמורים להתנשק!
לא הייתי בטוחה, שאני אעמוד בזה, בעיקר בגלל כל הבלבול
מאתמול... שמתי לב, שאורלנדו קם. הרמתי את העיניים וראיתי,
שהוא מדבר עם אדם. "אוקיי, קדימה. כולם לעמדות...!" שמעתי את
המפיק צועק. הילארי חזרה. פנינו אל הסט, והתחלנו לצלם. צלצול,
עשרות ניצבים, כולם בתלבושת האחידה, יצאו מהכיתות השונות אל
עבר היציאה של בית הספר, מדברים בקולי קולות. הילארי שיחקה את
אמנדה, מיהרה לעבודה שהייתה לה אחרי שעות בית ספר. אני שיחקתי
את סמנתה, או בקיצור סאם. התעכבתי על יד הלוקר שלי. אורלנדו,
ג'ון, יצא מהכיתה שלו מלווה בחבורת החברים הרגילה שלו. הוא עצר
על יד הלוקר שלו, שהיה צמוד לשלי, "תמשיכו", אמר לחבריו, "אני
כבר אשיג אתכם". לאט לאט בית הספר התרוקן מאנשים. היו רק כמה
תלמידים, שעוד התהלכו במסדרונות, דיברו עם חברים או עצרו ליד
הלוקרים. הייתי אמורה לסגור את הלוקר ולפנות לכיוון היציאה
ובטעות להיתקע בג'ון, והוא יעזור לי להרים את הספרים ואז אני
אנשק אותו. הסיפור הכללי היה, שהייתי דלוקה על ג'ון מכיתה ז',
מאז שהכרתי את אמנדה, אחותו, והפכנו לחברות טובות. ביליתי אצלה
בבית המון, ומרגע שראיתי את אחיה, ג'ון, נדלקתי עליו, וחשקתי
להיות שלו. אמנדה מעולם לא ידעה את זה, וגם הוא לא, אבל הוא
עתיד לגלות היום... סגרתי את הלוקר והסתובבתי בדיוק כשג'ון סגר
את הלוקר שלו. לא שמתי לב לאן אני הולכת, ונתקעתי בו. כל
הספרים שלי עפו. התכופפנו להרים את הספרים. כשקמנו, "מצטערת"
אמרתי... "זה בסדר... שמחתי לעזור" הוא אמר. ואז, הייתי אמורה
לנשק אותו...

פרק 9
"תודה, אבל אני מצטערת על זה..." הכול נראה כמו בסלואו-מושן.
התקרבתי אליו, מניחה יד אחת על הלחי שלו, מקרבת את פניי ואז
נישקתי אותו, נשיקה קצרה ומהירה על הפה... משתדלת להשאיר את
הרגשות שלי מחוץ לתמונה. הוא היה מופתע. הלכתי צעד אחד אחורה
מתנתקת ממנו ורצתי אל עבר היציאה, משאירה את ספריי בידיו ואותו
המום... "קאאאט" צעק המפיק, "מושלם! כל הכבוד... נעבור לסצנה
הבאה!"
היום עבר מהר. לא היו לי עוד הרבה סצנות, אבל נשארתי בכל זאת
עד הסוף, לצפות. בסביבות השעה אחת-עשרה וחצי חזרנו למלון.
"רוצים לצאת היום?", שאלה הילארי. "אממ, אני חושבת, שאני אשאר
במלון היום..." עניתי. לא היה לי ממש חשק לצאת... "גם אני חושב
להישאר" אמר אורלנדו. הרמתי את המבט להסתכל עליו, אבל הוא בהה
בנעליו... שוב מהורהר...
עלינו לחדרים. הילארי יצאה עם שאר חברי הצוות. פתחתי את החדר
לדלת שלי. "שיחקת ממש טוב היום..." אורלנדו אמר במהירות....
"תודה רבה..." עניתי. כבר הרגשתי, איך שאני מתחילה להסמיק...
"גם אתה היית נפלא!" חייכתי, יותר לעצמי מאשר אליו, ונכנסתי
לחדר שלי סוגרת את הדלת מאחורי. השתרעתי על המיטה הענקית שלי,
פורשת את הידיים לצדדים ועוצמת את העיניים, עדיין מחייכת,
מתענגת על הריח הנקי של המצעים. אחרי מקלחת חמה לבשתי פיג'מה,
אבל לא ממש התחשק לי להיכנס למיטה... יצאתי למרפסת להרהר במה
שקרה היום. כשיצאתי, ראיתי את אורלנדו שעון על המעקה, שקוע
במחשבות. הוא נראה כל כך טוב. הוא לבש בוקסר סאטן בצבע שחור,
וגופייה לבנה, שהבליטה את כל השרירים שלו... התנערתי מהמחשבות
שלי... "גם אתה לא מצליח להירדם?" שאלתי בחיוך. הוא צחק. "לא,
ממש אין לי עצבים לישון..." למרות הצחוק, ראיתי בעיניים שלו,
שמשהו היה לא בסדר... היה חסר להן את הניצוץ, שראיתי בהן בפעם
הראשונה... ניצוץ שבייש את הכוכב הכי זוהר שבשמיים... "מה
קרה?" הוא שאל, כששם לב שאני בוהה, לא מרוכזת... "סתם, תהיתי
למה אתה עצוב כל כך..." חייכתי. הוא חייך חיוך מדוכא והתיישב
על אחד הכיסאות... מקפל את בירכיו ומניח עליהן את ידיו. "את
זוכרת את הערב ההוא, שיצאנו למועדון?" הוא שאל. "אממ.. כן,
בטח..." עניתי, מנסה להבין לאן הוא חותר... "באותו ערב חברה
שלי התקשרה אליי..." ידעתי שיש לו חברה!!! חשבתי בעצב. "ו...?"
שאלתי מהוססת. "ו....", הוא אמר, "היא נפרדה ממני..." הקול שלו
ממש רעד... רציתי כל כך לחבק אותו... התיישבתי לידו... הוא
הניח את רגליו על הרצפה, מסתכל עליי, ושוב על הרצפה. הנחתי יד
אחת על הכתף שלו קצת מתחת לצוואר... ואת השנייה על רגלו. כל
גופי היה מסובב כלפיו.  "מצטערת..." "זה בסדר", הוא אמר...מרים
את מבטו. הוא הסתכל לי אל תוך היעניים... עמוק כל כך, שחשבתי
שהוא מסוגל לקרוא את מחשבותיי. 'תודה לאל, שאני יושבת!' המבט
שלו גרם ללב שלי להשתגע... "את כל כך יפה..." הוא אמר.
"תודה..." אמרתי בשקט, משפילה את עיניי. הוא הניח את ידו מתחת
לסנטר שלי, מרים את ראשי ומכריח אותי להביט בעיניו... הוא
התכופף, לאט לאט, ידעתי שהוא הולך לנשק אותי. עצמתי את
עיניי... מתכוונת להתמכר לטעם נשיקתו. כבר יכולתי להריח את
הבושם המדהים שלו. הרגשתי אני נשימותיו החמות על פניי...
ואז... זה קרה... צלצול רועש... פתחתי את עיניי מבוהלת... הרגע
התפוגג בשניות, "מצטער... זה הפלאפון שלי..." הוא אמר במהירות,
מיואש. הוא קם לעבר השולחן, מרים את המכשיר ומסתכל על המספר...
"אני חייב לענות..." הוא אמר, מביט בי כמחכה לתשובה...
"בבקשה..." אמרתי. והוא ענה לטלפון. יותר מ"הלו, נטלי?" כבר לא
שמעתי... נכנסתי בחזרה לחדר שלי... סגרתי את הדלת מאחוריי
ונכנסתי למיטתי... מתכרבלת עמוק עמוק בתוך השמיכה החמה,
המגנה...  'למה אני משלה את עצמי שוב? איך אני עושה את זה בכל
פעם? למה אני לא לומדת לקח...' חשבתי, בעוד שהדמעות חונקות את
גרוני, מאיימות לפרוץ החוצה ולהטביע אותי בצער. 'נטלי', שמה של
חברתו לשעבר, הדהד בראשי...כל כך חזק, שחשבתי שהוא יתפוצץ!
אוקיי... אז לא הייתי בטוחה, שהיא חברתו לשעבר... אבל מי עוד
יכול להתקשר אליו בשעה כזאת?!
עצמתי את עיניי, מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי... שמעתי
דפיקה על החלון... חשבתי, שאני מדמיינת... ואז שמעתי אותה
שוב...

פרק 10
שמעתי את דלת ההזזה של המרפסת נפתחת... ידעתי, שזה אורלנדו.
הדלת נסגרה והוילון רשרש בשקט.
הצעדים של אורלנדו נעלמו בתוך השטיח העבה. ועוד לפני ששמתי לב,
שוב הרגשתי את נשימותיו החמות, הנעימות על פניי. ידעתי שהוא
קרוב, קרוב מאוד. והדמעות עוד ירדו במורד פניי, לא הייתי
מסוגלת לעצור אותן... הרגשתי את אצבעו על פניי, מתחת לעיניי,
מוחה את הדמעות בעדינות. לבסוף פתחתי את עיניי. הוא ישב כפוף
בצד המיטה, מסתכל עליי בעיניים מלאות אהבה, במבט שגרם לי
להיאנח, אבל העלה חיוך על פניי.
"איזה חיוך מקסים..." אורלנדו אמר. "תודה..." אמרתי בשקט,
עדיין מכורבלת בשמיכה עד מעל הראש... "אני מצטער על זה, זאת
הייתה נטלי, החברה שלי לשעבר..." הוא הסביר. 'כמו שחשבתי,
ועכשיו הוא יחזור אליה... ולי שוב יישבר הלב, בגלל שאני חיה
באשליות.'  
"היא רצתה שנחזור. היא אמרה שהיא עשתה טעות ושהיא תעשה הכול
כדי לתקן אותה, שהיא לא מסוגלת לחיות בלעדיי..." הוא המשיך,
מבטו נודד אל הרצפה. הוא התיישב, נשען על הקיר עם רגליים
כפופות, שם יד אחת על הברך, מחזיק בפלאפון שלו. התיישבתי גם
אני... מסתובבת עם הפנים אליו, מצפה להמשך הצפוי. "ו...?" לא
יכולתי להתאפק מלשאול. הוא הסתכל עליי, וחיוך עלה על פניו.
"אמרתי לה, שהכרתי כבר מישהי, מישהי נפלאה. ושטוב לי ככה, שזאת
לא הייתה טעות מבחינתי..." חייכתי את החיוך הכי גדול, שהייתי
יכולה לחייך. קפצתי מהמיטה אל הרצפה, מחבקת אותו חזק. הוא צחק,
וחיבק אותי בחזרה.
ישבנו ככה בפוזה המוזרה הזאת במשך כמה דקות לפחות. הנחתי את
הראש שלי על החזה שלו, עוצמת עיניים, ולא מאמינה. הוא הניח את
הראש שלו על שלי, מריח את השמפו שלי ומלטף את גבי בתנועות
ארוכות ואיטיות.  
בשלב מסוים גם נרדמנו, אני מניחה, כי כשפתחתי את עיניי, ראיתי
שאנחנו עדיין יושבים על השטיח שעונים על הקיר, מכורבלים.
נישקתי את אורלנדו בעדינות על הלחי. הוא פתח את העיניים... הוא
הסתכל עליי וחייך. צחקתי. הייתי כל כך מאושרת. "אנחנו צריכים
ללכת עוד מעט..." אמרתי בלחש. "לא, אנחנו לא..." הוא ענה לי.
הסתכלתי עליו, לא מבינה על מה הוא מדבר. חזרתי לשבת על המיטה.
הוא תפס את הפלאפון שלו, מחייג איזה מספר. "הלו? היי, אדם,
תקשיב. אני וליז לא נגיע היום לסט... כן, כן, אני מבין, אוקיי.
אה-הא... בסדר... ביי." הוא ניתק והסתכל עליי. "אז, מה בא לך
לעשות היום?"
צחקנו...

זה היה היום הכי נפלא בחיי! בילינו אותו בלונה פארק...היינו
במכוניות מתנגשות. הגעתי למסקנה, שאני נהגת גרועה. עלינו על
איזה שלוש רכבות הרים. אני עדיין לא יודעת איך נתתי לו לשכנע
אותי, אבל מרוב פחד החזקתי אותו חזק כל כך! וזה היה שווה את
זה. נכנסו גם לביתן מראות, זה היה כל כך מצחיק...יש שם מראות,
שגרמו לנו להיראות גבוהים או נמוכים או סתם מוזרים. לא הפסקנו
לצחוק. אפילו נכנסו לביתן תלבושות. הצטלמנו בבגדים של המאה
ה-19, אני בשמלה מנופחת והוא בחליפה שחורה. הצטלמנו גם כאנשים
קדמונים, כבני ירושלים, עם פיג'מות, וגם בשריון וטוגה... 'הוא
נראה כל כך טוב בשריון', חשבתי לעצמי... כשיצאנו, הוא זכה
בשבילי בדובי ענק באחד הדוכנים. הוא זרק כדור והפיל את כל
הבקבוקים בפגיעה הראשונה. המתקן האחרון, שעלינו עליו, היה
הגלגל הענק. ישבנו שנינו, ידו מחבקת את כתפיי, ראשי על כתפו.
הסתכלנו על הכוכבים הנוצצים. זה היה לילה מדהים, בהיר וחמים.
רגע לפני שיצאנו מהלונה פארק, הוא משך אותי לתא, שמצלם
תמונות... עשינו כמה פרצופים מצחיקים, אבל התמונה הרביעית,
האחרונה, הייתה היפה מכולן. בתמונה האחרונה אורלנדו תפס את
פניי והצמיד את שפתיו לשפתיי בנשיקה ארוכה ומדהימה. זה היה
הרבה יותר ממה שדמיינתי, או שאי-פעם העזתי לדמיין. זה היה כמו
חלום. הנשיקה שלו הייתה רכה, חמה ואוהבת. חשבתי, שאני אתעלף!
תודה לאל, שישבתי. הסתכלתי עליו מאושרת, עדיין לא מסוגלת
להאמין שהוא נישק אותי. והוא החזיר לי מבט מלא אהבה... יצאנו
לקחת את התמונות... כמובן שאני שמרתי אותן... את כל התמונות,
כולל התמונות מביתן התלבושות. יצאנו מהלונה פארק וטיילנו
מחובקים ברחוב... זה היה הלילה הכי מושלם של חיי. "תודה..."
אמרתי לו. "תודה לך... בלעדייך זה לא היה שווה אפילו מחשבה",
הוא אמר, ונישק אותי, שוב.    

פרק 11
ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ואז
עוד הפעם. לא משנה כמה פעמים עשינו את זה, פשוט לא הצלחתי
לעשות את זה טוב. "הפסקה!", צעק הבמאי בפעם השלישית היום. הוא
נראה יותר מיואש ממני, אם זה אפשרי. הוא הניח את ראשו על-ידו,
מצקצק בלשונו.
מי היה מאמין, שיום שהתחיל כל כך נפלא, יהיה כזה מעצבן. כשקמתי
היום בבוקר, כל החדר שלי היה מלא פרחים, מכל הסוגים ומכל
הצבעים. אורלנדו שלח לי אותם, כמובן. היום חגגנו חודש, החודש
הכי נפלא בחיי!!! אורלנדו כבר היה בעבודה, כשקמתי. עדיין לא
ראיתי אותו... ועכשיו עם הסצנה המעצבנת הזאת, לא נראה לי שאני
אראה אותו בקרוב. מה אני אשמה, שאני לא מסוגלת להתרכז...
התיישבתי על אחד הכיסאות עם כוס תה חם ביד. כבר לא יכולתי
לחכות לערב...
ניסינו לצלם את הסצנה עוד איזה עשר פעמים, עד שהבמאי היה סוף
סוף מרוצה. אדם ניגש אליי. "ג'יימס כבר מחכה לך בכניסה", הוא
אמר. "לא, תודה. אני מעדיפה ללכת ברגל..." עניתי. "הכול
בסדר?", הוא שאל בנימה אבהית. "כן, כמובן, פשוט היה לי יום קצת
מעצבן..." אמרתי נאנחת. "אוקיי, אם את בטוחה", הוא אמר, מניח
יד אחת על כתפי. "תודה", אמרתי. הוא הזכיר לי את אבא שלי כל
כך... כנראה בגלל הגעגועים.
יצאתי מהאולפן. זה היה ערב קריר ונעים. הצטערתי מעט, שלא לקחתי
איתי ז'קט. התחלתי ללכת. המרחק מהאולפן למלון היה משהו כמו 40
דקות הליכה. בזמן ההליכה הספקתי כבר לשכוח את האולפן, הסט,
הסרט, הבמאי ואת כולם. התבוננתי מסביב, על היופי של העיר הזאת.
הכל פה נראה כל כך חי, אפילו בשעה כזאת של ערב. אנשים
מתרוצצים, הולכים לכל מקום עם שקיות, תיקים או מזוודות,
בחליפות מעצבים או סתם בלבוש רגיל. כולם ממהרים לאנשהו, רק אני
הלכתי לאיטי מהרהרת לעצמי, מתקשה להאמין שכל זה לא חלום.
כבר ראיתי את המלון והתחלתי להתרגש לגבי העובדה, שאני הולכת
לראות את אורלנדו סוף סוף, והגברתי את קצב ההליכה שלי מבלי
לשים לב. נדמה היה לי, ששמעתי עוד מישהו מגביר את הקצב. סובבתי
את הראש, אבל היו שם המון אנשים. 'תפסיקי להיות כזאת פחדנית',
נזפתי בעצמי, 'תתגברי על זה כבר'. המשכתי ללכת ונכנסתי למלון.
נכנס איתי איש אחד. הוא לבש מעיל שחור ארוך וכובע שחור, שהצל
על פניו והסתיר אותן. נכנסנו יחד למעלית. נשענתי על הזכוכית,
משכלת רגליים. חשבתי רק על אורלנדו. מעניין מה הוא תכנן
להיום... המעלית נפתחה. יצאתי, והלכתי לכיוון הדלת שלי. הוא
יצא איתי... 'בטח אורח חדש במלון', חשבתי. הוא היה במרחק כמה
מטרים ממני. נעצרתי ליד הדלת שלי וחיפשתי את המפתח. פתחתי את
הדלת והרגשתי דחיפה. נפלתי על הרצפה ושמעתי את הדלת נטרקת
וננעלת. הסתובבתי, קמה על רגליי, וראיתי את האיש מהמעלית
בחדרי. הוא חייך חיוך מרושע. הרגשתי את הדמעות חונקות את הגרון
שלי מרוב פחד, אבל אסרתי על עצמי לבכות. "מי אתה? מה אתה
רוצה?", שאלתי בקול הכי תקיף, שיכולתי. הוא לא דיבר. הוא פשוט
התקרב אליי בצעדים מהירים ותפס לי את היד חזק. הוא היה קרוב כל
כך, עד שהרחתי את האלכוהול הנודף  מפיו. ניסיתי לדחוף אותו
ממני ביד השנייה שלי, אבל הוא היה חזק ממני. הוא זרק אותי על
המיטה. ניסיתי לברוח, אבל הוא היה מהיר ממני ותפס אותי שוב כל
כך חזק, שצרחתי. "די, תעזוב אותי...!" צרחתי, וצרחתי הכי חזק
שאני יכולה, מנסה בו-זמנית לדחוף אותו ולהרחיק אותו ממני.
נאבקנו ככה במשך כמה רגעים, אבל זה נראה כמו נצח. הוא תפס את
החולצה שלי וקרע אותה ממני. הדמעות התחילו לרדת ממני. ידעתי,
שאני לא אוכל לעצור אותו, ולא משנה כמה שאני אנסה. פתאום
הרגשתי הקלה. הוא התרומם ממני, או זה מה שחשבתי. ראיתי את
אורלנדו. הוא תפס אותו מהמעיל והעיף אותו על הקיר. הוא נתן לו
אגרוף, ודם התחיל לרדת מהאף של האיש. הוא רץ לכיוון הדלת, פתח
אותה- וברח...
לא יכולתי להפסיק לבכות. אורלנדו בא וחיבק אותי. נצמדתי אליו.
הוא ליטף את שיערי... "ששש... הכול יהיה בסדר, אל תדאגי, אני
פה", הוא אמר בקולו המרגיע, האוהב. לא רציתי, שהוא יפסיק לחבק
אותי לעולם. הרגשתי כל כך מוגנת בחיבוק שלו.
פתחתי את העיניים. אני לא יודעת מתי נרדמתי או איך. שמתי לב,
שאני לא במיטה שלי. הנחתי שזאת כנראה המיטה של אורלנדו. שמחתי
כל כך שזאת לא המיטה שלי. הסתובבתי במיטה וראיתי את אורלנדו על
הכיסא ליד המיטה. הסתכלתי עליו כמה רגעים. הוא פתח את העיניים
שלו, מחייך אליי. "היי..." הוא אמר בקול עייף, מתיישר בכיסאו,
מתמתח. "היי", אמרתי, "ישבת ככה כל הלילה?" שאלתי בדאגה. "כן,
רציתי לוודא שאת ישנה טוב". חייכתי. "תודה רבה על אתמול",
אמרתי. "העיקר שאת בסדר. עכשיו למשהו יותר רציני, צריך להגיש
תלונה", הוא אמר. "אני לא מתכוונת לעשות את זה", עניתי לו,
"אני פשוט לא מסוגלת לעבור את זה שוב...", אמרתי בשקט, מרגישה
את הדמעות עולות בי, חונקות את גרוני.
"שוב?!"

פרק 12
אורלנדו קירב את הכיסא למיטה והסתכל עליי במבט מופתע, מחכה
להסברים. לאט לאט הזיכרונות התחילו להציף אותי...  
זאת הייתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה! יומולדת 14 לחברה הכי
טובה שלי, סמדר. חזרנו מהמועדון השעה הייתה בערך שלוש לפנות
בוקר. נהג המונית הוריד אותנו במרכז ומשם הלכנו ארבעתנו ברגל.

הייתי במצב רוח מעולה! הלכנו, צחקנו ושרנו בקולי קולות, אפילו
שכל רגע שירה השתיקה אותנו "אנשים ישנים.." אנחנו רק צחקנו
והמשכנו לשיר.. נפרדנו בכיכר ליד הפארק. "בטוח שאת לא רוצה
שנלווה אותך?" שאלה סמדר בדאגה, כמו תמיד. "לא! מה פתאום!"
אמרתי... 'הרי אני לא מפחדת ללכת לבד. אני עושה את זה כל חיי.'
"אבל זה פארק מאוד מפחיד.." הוסיפה הדס. "אני מכירה את הפארק
הזה כמו את כף ידי! אני לא מפחדת ללכת שם.." עניתי בחיוך. 'מתי
הן יבינו שזה בסך הכול איזה 10 דק' הליכה בפארק? הבית שלי ממש
בקצה השני שלו ולא יקרה לי כלום?'. "אוקי.." אמרה סמדר ונאנחה.
"אז נזוז..?" הוסיפה שירה "כן." עניתי... נפרדנו בנשיקה
וחיבוק, אני פניתי לכיוון הפארק והן המשיכו במורד הרחוב.
'אף פעם לא שמתי לב כמה הפארק הזה שקט, וחשוך'. המשכתי ללכת,
מרגישה את הלב שלי דופק קצת יותר מהר. 'אני לא צריכה לחשוב
עכשיו עד דברים מפחידים' נזפתי בעצמי. התחלתי לזמזם שיר שאהבתי
כדי להשכיח ממני את הפחד שחלחל לליבי לאט לאט.  הלכתי ככה כמה
דקות מזמזמת בשקט ומתעלמת מהחשש, עד ששמעתי קול. הסתובבתי
במהירות והסתכלתי מסביב הלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע. אבל אף
אחד לא היה שם. 'זה בטח היה חתלתול קטן' חשבתי לעצמי מנערת את
ראשי וממשיכה ללכת קצת יותר מהר ממקודם.
'עוד חמש דק' אני בבית, רק עוד כמה דק' '. אבל הן לא עברו,
ואני לא התקדמתי לאף מקום, או לפחות ככה הרגשתי. כל מה ששמעתי
זה השקט ששרר בפארק, הדממה שהעיקה על אוזניי. על הספסל הלבן,
הטהור, ישב איש. הוא לא נראה בן יותר משלושים וחמש. והיה לו
כובע. כובע שחור. 'נראה לי שהוא ישן.' חשבתי ועברתי אותו,
עברתי את הסיבוב והרגשתי קצת יותר בטוחה, האטתי את הצעדים
ואיתם גם דפיקות הלב החלו לחזור לקצב הרגיל. "עוד כמה רגעים
ואני בבית" אמרתי לעצמי, ממלמלת. ואז הרגשתי את זה. יד, מחבקת
את צווארי, חונקת. נשיקה, רטובה מהולה באלכוהול הודבקה לשפתיי
ועוד לפני ששמתי לב מה קרה או הספקתי להתנגד, הועפתי לעבר
הדשא, מאחורי השיחים. ראשי נחבט באבן שהייתה שם, בחיים שלי לא
הרגשתי כאב כזה. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הפחד גבר עליי,
הייתי מאובנת ולא יכולתי לזוז. ואז הרגשתי אותו, הוא היה כבד
והסריח מאלכוהול. כל כך רציתי לדחוף אותו מעליי, להילחם ולא
לוותר, אבל לא הצלחתי לזוז. הדמעות הציפו את גרוני, את עניי
וירדו במורד לחיי, מרחו את האיפור. לא האמנתי שזה קורה לי,
הרגשתי כל כך חסרת אונים. הוא מלמל משהו, לא הבנתי אותו, לא
שמעתי מילה, לא שמעתי קול, הראש שלי היה ריק, שחור. רק רציתי
שזה יגמר, 'שיגמר, שיעזוב אותי.'  התחננתי בליבי. זה נראה כמו
נצח, שעות של כאב והתעללות. אבל זה נמשך רק כמה רגעים ואז הוא
עזב אותי. הוא קם והלך, מתנדנד עם הבקבוק ביד. התרוממתי, לאט,
לא הייתי מסוגלת לזוז, הראש כאב, הגוף כאב, והנשמה מתה. הגעתי
הבייתה, אני לא יודעת איך או כמה זמן לקח לי. הדבר הראשון
שעשיתי זה מקלחת. הרמתי את היד לראש ורק אז שמתי לב שאני
מדממת. והתעלפתי.
בבוקר אמא מצאה אותי, הלבישה אותי והכניסה אותי למיטה. הדבר
הראשון שאמרתי זה "לאקי", לא כי הרגשתי ברת מזל, כי רציתי את
הדובי שלי. הכלב שליווה אותי במשך שנים רבות. אבא הביא לי אותו
מהמחסן. התכרבלתי בשמיכה עם לאקי הפניתי את גבי להורים
ונרדמתי. ישנתי שנה רצופת סיוטים מתעוררת בבהלה פעם אחר פעם.
עבר כבר חודש. לא אכלתי, לא ישנתי ולא הלכתי לבית ספר, לא
דיברתי עם אף אחד ולא קמתי מהמיטה כמעט. רק חשבתי, על אותו איש
חסר הלב שעשה לי את זה, על אותו איש שמסתובב חופשי.
אמא התיישבה לידיי עם מגש אוכל. "את צריכה לאכול משהו מלאך
שלי." 'מלאך שלי'. ככה היא קראה לי כל פעם שבכיתי או הרגשתי
רע. 'מלאך שלי'. התיישבתי, היא הניחה את המגש על הרצפה וחיבקה
אותי. הנחתי את הראש על כתפיה ובכיתי. סיפרתי לה הכול, מההתחלה
ועד הסוף לא החסרתי מילה. ובכיתי.
עברה שנה מאז הגשתי תלונה ונפגשתי קבוע עם פסיכולוגית. התחלתי
להתאושש, ולהשתקם. חזרתי ללימודים ולחיי החברה לאט אבל בקצב
בטוח חזרתי לאכול ולישון לילות שלמים, חוץ מסיוטים מזדמנים
מידי פעם. הוא, מעולם לא נתפס.

הרגשתי יד חמה על פניי. יצאתי לאט לאט מהזיכרון, מתחילה להבין
איפה אני. ראיתי את אורלנדו יושב על המיטה לצידי, קרוב, הרגשתי
את חום גופו, הוא ניגב לי את הדמעות. בכיתי? בכלל לא שמתי לב.
כנראה שהדמעות פשוט ירדו מעצמן.. "את לא לבד, נעבור את זה
יחד." הוא אמר בקול החלטתי. ראיתי את הדמעות מנצנצות בעיניו,
אבל הוא לא בכה, הוא היה חזק למעני, ובזכותו הרגשתי שאני יכולה
להיות חזקה. ואולי אפילו להתגבר על מה שקרה לפני כל כך הרבה
זמן ועדיין רדף אותי.  
חייכתי אליו חיוך בטוח והוא חיבק אותי חזק. איתו הרגשתי נאהבת
ומוגנת וידעתי שאיתו ארגיש כך לעולם.