לבושה בסרבל מכוער ודק מדי ששלפתי מהמדף העליון של הארון,
מחזיקה היטב את הדלתות שלו, כדי שלא ייתלשו בטעות מציריהן.
בחוץ גשם, סופה ממש. ואני יוצאת לי, ומורידה את הסרבל, ונשארת
בגופייה צבאית קטנה, ופורשת ידיי ככנפיים, ומחכה שהקור יכאיב,
יקרע את הגוף מבפנים. אצבעותיי קופאות מאוד, מסגילות להן כזעקת
אזהרה. כואב לי בהן. ממש. אבל לא מספיק. לא מספיק. אני רוצה
להרגיש ממש צירים, שידפקו לי את הגוף לגמרי, שדם יפרוץ לי מהפה
או משהו דרמטי כזה.

ואין איש ברחוב. כי קר מדי, ואנשים בורחים מקור, ומכאב, ומפחד.
ואני, שמפחדת מגשם מגיל צעיר מאוד, ושבורחת מכאב כל החיים שלי,
מנסה לנצל את ההזדמנות ולמצוץ לכאב את הדם עכשיו: "אתה רואה
אותי, שר הכאב? אני יכולה עליך. בגדול". אני לא יכולה לדמיין
עכשיו דמות עצומה שאחראית לכאב, כי אני מרוכזת בהתלהבות אדירה
מחוזקו של גופי. הוא, הרופס הגדול הזה, מכיל בתוכו כמוסות
עוצמה שלא יאומנו בכלל. ובקור הענק הזה אני יכולה לעמוד, אז
מדוע מפני כל דבר אחר אני מתכופפת?

אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור
חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני.
לא אהב את מה שראה. את כל הצינורות השחורים שפורצים מהרצפה,
מוקפי רטיבות, ומשתרגים להם על הקירות, חונקים את כל מי שבוחר
לחיות בדירה הזאת. למעשה, דני עשה את הבחירה הנבונה ביותר,
אבל, לפעמים, אני חושבת לעצמי: אולי חבל שלא עבר לגור אתי.
הייתי כולאת אותו לפעמים באמבטיה, כאשר היה מתקלח, הייתי
מבריחה עשן סיגריות מחור המנעול וגורמת לו להיחנק, באיטיות
עקבית. לפעמים, אם הייתי נמצאת במצב רוח סדיסטי במיוחד, ודאי
הייתי מעלה בדעתי מחשבות על חניקתו בעזרת סיגרים, אבל אני
מניחה שזה דורש יותר מדי רוע, ובפנים אני רכה כמו חמאה.

מאז שדני ראה את הדירה באותו יום, והחליט לא לגור בה, הוא ממש
פיתח אליי רגשות, אחרת אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו.
אני יודעת שזה אולי קצת שחצני לומר, אבל אני באמת די משוכנעת
בכך. הוא נהג להגיע אליי בערך כל יום, ולהביא לי פרח נובל משהו
שמצא בדרך, ולחייך אליי חיוך ביישני נורא, בעיניים מקומטות
מדומעות, גדולות ודומעות. ואז ישב על הפוף האדום, ואחז באחד
הצינורות, וליטף אותו בתנועות סיבוביות, סקסיות, וסיפר לי
סיפורים, ולפעמים הקשבתי לו, ולרוב צחקתי צחוק גדול, צחוק ענק.
הוא נטרף מהצחוק שלי. הדמעות הפכו פתאום לבכי גדול, ואז הוא
התייבש לגמרי, ונראה כמו תפוח אפוי שהתקרר, חרוש כולו מקמטים
מעוטרים בשאריות מלח, ואדום. לפעמים קצת חום. ממש דוחה. אני לא
יודעת למה זה תמיד כל כך הגעיל אותי, הפרצוף הזה, פשוט לא
יכולתי להסתכל על האומללות הפתטית הזו.
אז בדרך כלל הייתי מתחילה לארגן את הבית, להתרחק כמה שיותר,
וסיפרתי לו שיש לי דייט עם איזה בחור, וביקשתי ממנו ללכת.
ידעתי שהוא צריך אותי, ואני לא כזאת מכשפה, אז אמרתי לו שהוא
יכול לחזור אליי יותר מאוחר, כי אזדקק למישהו שיעזור לי להחליף
את המצעים. נורא קשה להחליף לבד, ובשביל מה יש חברים?

הוא היה מגיע, בכל פעם מחדש, בשעות הקטנות של הלילה, ועוזר לי
להוריד את הסדינים, ולקפל אותם, ולהניח אותם בשק הכביסה,
מבאישים ומאורגנים. ואז היינו יושבים, והוא היה שואל איך היה,
והייתי מביטה בו במבט נוגה או מאושר, ומספרת לו על כל התרחשות
והתרחשות, בפרטי פרטים, ואז הוא היה מייעץ לי. וגופו קשה,
ומילותיו מדממות, ניתצות על הרצפה, נחצבות מתוכו בקושי עצום,
ולעתים קולות הנפץ היו מקשים עליי להתרכז בדבריו.

את כל הזמן שבין הדייטים בילינו ביחד, אני ודני. לפעמים ניקינו
ביחד את הבית, בפעמים אחרות ריססנו את הצינורות בספריי בצבעים
מתחלפים, כדי לגוון, ולעתים קרובות הלכנו לטייל בעיר על רולר
בליידס, עם החתול שלי ועשר נשמותיו.

דני ליטף אותי בדרך לפעמים, במרומז,  כביכול תוך נסיון ללטף את
החתול. הוא שאל אותי מה קרה בכל פעם שהפרצוף שלי התעוות מעט
והבעת החיוך התמידית לכאורה שלי השתנקה. אני לפעמים עשיתי
ניסויים והסרתי את החיוך, סתם כך, והוא מייד שם לב. מייד. ואז
עצרנו כל מה שעשינו באותו רגע, והוא חיבק אותי, ונישק לי את
הלחי, ואמר לי שתמיד הוא יהיה שם בשבילי, ושאני חייבת להפסיק
לפחד מכל האנשים הרעים שפצעו אותי מבפנים, כי הוא יגן עליי.
ואז אמרתי לו: דני, תחנוק אותי בבקשה, חזק, כדי שאני אדע מה זה
להיחנק, כדי שתישכח האימה. והוא אז היה מחייך חיוך קטן ועצוב,
ומלטף לי את השיער, ומביט לי ממש בתוך העיניים, ולא אומר שום
דבר. לפעמים הוא אמר: אני לא יכול, טלי, את יודעת שאני לא
יכול. ידעתי.

לפעמים היינו ישנים ביחד, אני ודני. הוא היה מגיע אליי, גדול
וחם, ומכסה את גופי עם הידיים הרכות שלו. הייתי מספרת לו על
הציורים שאני רואה כשאני עוצמת את העיניים, והוא היה מספר לי
על שלו, עד שבלי לשים לב, היינו נרדמים. לפעמים הייתי מתעוררת
לפניו, ורואה את הריר שלו מרוח קלות על הציפית שלי, והייתי
מחייכת קצת, והולכת לעיסוקי הבוקר שלי. לפעמים הוא היה מחכה
לי, ואז היינו מקשקשים קצת. זה בדרך כלל היה קורה בבוקר שבת,
ואז היינו הולכים לפעמים לים, שותקים, זה לצד זה, והייתי
מבחינה מזווית העין איך הוא שולח אלי מבטים אוהבים, מכילים,
ואני, בקושי יכולתי להביט קדימה מרוב הטשטוש שהיה משתלט על
החושים שלי, חדשות לבקרים. כמו תמיד, גם אז, היו מרעידים אותי,
כבהתקפת אמוק, פרצי צחוק מפתיעים, הוא לא הצליח להבין למה.
לפעמים שאל, לרוב התכנס בתוך עצמו.

פעם הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לשכב אתי. כאילו שלא ידעתי.
לבשתי אז פרצוף תמה, מעט נעלב, והשפלתי את ראשי. אמרתי לו שאני
קצת מאוכזבת ממנו. אמרתי לו שאני לא יכולה להסתכל בעיניו
עכשיו, שייצא מייד מהבית, מתנהגת כאילו נמחק כל הרושם החיובי
שהותיר בי עד כה, הכל. שיחקתי בשערותיי, ובהיתי בחלל לא ברור.
הוא לא הבין למה, ואמר לי שהוא מאוד אוהב אותי, ומאוד נמשך
אליי, ושאנחנו מכירים כבר זמן רב, ושהוא חש שהוא חייב להרגיש
אותי מבפנים, להיכנס אליי. שתקתי, ואז הלכנו לטייל ביחד, ומדי
פעם נגעתי בו קצת, ידעתי שזה משגע אותו, ואני לא גאה לספר, אבל
מאוד נהניתי מזה. בטירוף. כשחזרנו הביתה חייכתי אליו, ואמרתי
לו שלא ידעתי שאני רק זיון בשבילו. הוא נעץ בי את העיניים
הגדולות שלו, ולא רציתי לראות שוב את פרצוף התפוח שלו, אז
חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי להפיק מתוכי, ואמרתי לו, תוך
כדי שאני מלטפת את שיערו הרך: דני, אני בחיים לא אשכב אתך. אני
לא רוצה להשלות אותך. אף פעם לא יהיה בינינו כלום.

הוא התנצל שביקש לשכב אתי, ולאחר התנצל שוב, וקולו הלך ודמם,
והוא הסיר לאט את הרולר בליידס מהרגליים, כי הכאב אכל אותו
בחוזקה, נשך אותו עד זוב דם, יכולתי להישבע שראיתי אותו מטפטף
כולו באדום. ואז הוא החזיק כל נעל ביד אחרת, והלך לאט מאוד
לכיוון הדירה שלו. כל כך לאט, שעל אף שהפניתי את מבטי למספר
דקות, יכולתי לזהות לאחר מכן את דמותו הקרובה הולכת, חשוכה.

מאז, לפעמים, כשאני הולכת עם החתול, אני רואה את דני חוזר
מהמכולת או מהעבודה. הוא מעמיד פנים כאילו לא ראה אותי, על אף
שהשתקפות גופי זוהרת מתוך האישונים שלו, ואני מסתכלת בו חזק
חזק, מנסה לחרוט בתוכי את הדמות שלו, כדי שתקרע אותי מכאב,
ומדמיינת את פרצוף התפוח שלו, ומרגישה את הצינורות השחורים
נסגרים על הצוואר שלי, חונקים אותי לאט.