(איך אגיד לה?)
"הי מותק, אני כאן."
(איפה היא? אולי במטבח. לא, אבל היא בבית. אפשר לחוש בתכונה.)
מסיט את דלת האמבט, ומציץ פנימה.
"הי מותק, מה את מתקלחת עכשיו?"
"כן, מאמי. הרגשתי כזאתי ג'יפה מכל החום."
נכנס לחדר האמבט. היא דולה טיפות מים מן הטוש, ומנקה עצמה
ביסודיות. שיער שחור מוקצף, מפיץ ריחות מתוקים של פסיפלורה .
"סבן לי קצת את הגב," היא מבקשת.
מוריד את הספוג מברווז פלסטיק המשמש מתלה. מספיג אותו במים
וסבון נוזלי.
(איזה גב מחוטב, איך אפשר לעמוד במותן הזה, בקימורי הטליה.)
מסבן אותה במחוזות הבלתי נגישים לה, ואחר-כך מתפנה לטבול
באזורים ארוגניים, משתהה שם בהחלקות יסודיות.
(איזה טוסיק בשל, כמה עולה כזה בשוק?)
עכשיו היא משילה משערה קיתונות של בועות. הן מחליקות בין
חיטובי הגב, מוצאות דרכן לחריץ ישבנה, הלאה לירכיה, שוקיה,
ולמטה מכך מתמוססות בזרם.
(תכף פוקחת את עיניה, ופונה אלי.)
היא מסיטה את המים מעיניה, ומחייכת.
"חזרת מוקדם היום מושמוש." היא אומרת.
"כן, היום זה לא היום שלי." אני אומר.
"לה קוקרצ'ה לה קוקרצ'ה, יה נו פואדה קמינר. פורקה נו טיינה,
פור קה לה פלטה מריחואנה קה פומר."
"אוי מאמי, זו בטח חרא, תביא בבקשה את הטלפון. הוא על השידה,"
היא אומרת.
(ושוב פעם)
"לה קוקרצ'ה, לה קוקרצ'ה, יה נו פואדה קמינר. פורקה נו טיינה,
פור קה לה פלטה מריחואנה קה פומר."
(שלושים ושניים פולי היא קיבלה ממני, ועכשיו הצרצור הזה. למה
בכלל טרחתי לקנות אותו אם היא שמה שם רינגטונים ישנים?)
מביא את הסלולר מן הפרוזדור לאמבט.
(דגם של מודולרי של נוקיה עם כל החידושים.)
היא הספיקה ללפף על ראשה מגבת אחת, ולייבש את כפות ידיה ופניה
במגבת אחרת.
"חרא..." (המתנה.)
"כן, התעוררתי לפני שעה." (המתנה)
"את לא מבינה מה הלך אתמול בלילה. דרור חטף את אחד ההתקפים שלו
והתחיל לצעוק שם על כולם, את לא מבינה איזה קרקס נהיה שם, הוא
צעק על מליזה, כמעט פיטר אותה בגלל שהחבר שלו הישטנקר שהקפה
קר, התחיל לצעוק על ורד, אז היא אמרה לו שהיא לא מוכנה שיצעקו
עליה, והלכה הביתה, והבארמן החדש, השחורדיני הזה לא תיפקד,
מסכן, ייבש גם אותו עם הצעקות שלו. בסוף נשארנו שם רק מוקה
ואני ושרי," (צחוקים).
"טוב מותק, אז נדבר אחר-כך."
מתיישב על המיטה.
"אוי, כמעט נגמרה הבטריה, אתה מוכן להטעין לי אותו."
היא מגישה לי את המכשיר, ואני מחבר אותו להטענה.
"ביפ".

(עכשיו זה צריך לבוא).
מגבת הגוף מסתלסלת מטה, ונוחתת על המיטה. זהר גופה מתפשט בחדר.

(הזין שלי מתפקד: לפקודתך המפקד!)
עוגב על גופה הפריך במבט. שדיה משתובבים בליטוף עצמי של הקרמה.
פטמות זקורות בלאו הכי, מפגינות עליונות, מתריסות, מקשות עוד
יותר על הקשה בלאו הכי.
(אחרי הכל העניין נרגע.)
אחר-כך היא עוברת לספה ומפעילה את הטלביזיה. צופה בטלנובלה
היומית.

(הנה זה בא.)
"פיטרו אותי," אני אומר.
"רגע מה? אוי! איך זה קרה?"
"צא החוצה תתייבש בשמש לא רוצה אותך כאן בדירה, כל מה שהיה
בינינו אמש התהפך להיות פתאום נורא..."
"שנייה מאמי." היא אומרת, "זו ורד, היא ברחה אתמול באמצע
המשמרת..."
(לפחות זה רינגטון חדש; בכל זאת לא הייתי צריך לקנות לה את
הנוקיה הזאת.)
"היי בובה." (המתנה).
"כן, נשארתי עד הסוף. סגרנו בשבע." (המתנה).
"מה קרה לך אתמול? לא הבנתי." (המתנה)
"אז הוא צעק, השתולל. הוא תמיד ככה לחוץ, את יודעת חברה שלו
חודש שמיני, והוא לא התחתן אתה בכלל, כן, אז הוא בטח כבר לא
קיבל איזה חודשיים, והוא מוציא את זה עלינו." (המתנה)
"אבל חומד, כמה זמן את עובדת שם, נו את מכירה אותו, מה את
מתרגשת. את יודעת שהוא ככה לפעמים, אין מה לעשות, ומה עכשיו?
תעשי ברוגז כי צעקו עלייך, מה הטעם?" היא עושה תנועות של לא עם
הראש. (המתנה).
"טוב חומד, נדבר אחר-כך יש כאן בדיוק את הסדרה שלי בטלביזיה."
"איזה ילדה קטנה!" היא אומרת, וממשיכה לצפות.

(הנה זה שוב בא).
"אז שומעת, פיטרו אותי." אני אומר.
"כן, שמעתי מקודם. איך זה קרה?"
"היום בצהרים. לפני ארוחת צהרים בא הבוס למשרד שלי, יוס - זה
שפגשנו במסיבה ההיא, ושואל אם אני יכול לבוא אליו בסביבות שעה
אחת וחצי למשרד, אז קבענו פגישה, והלכתי לאכול עם..."
"אני לא זמין, אני לא פנוי, המנוי אינו בנוי לאהבה"
(מוקה! איזה חרא.)
"מאמי, בבקשה תביא לי אותו שם מההטענה, בדיוק ג'ורג' נוסע כאן
לבית חולים עם אישתו, ואני חייבת לראות מה קורה."
(היא לפעמים מעצבנת, ומוקה הזאת יום אחד גם כן תקבל אותה
בהתפקדות.)
אני לא מספיק להגיע לפני שהרינגטון שוב נפלט בשלושים ושתים
פולי.
"אני לא זמין, אני לא פנוי, המנוי אינו בנוי לאהבה"
"מה מוק?" (המתנה)
"לאכול? כן, אני די רעבה," (המתנה)
"מה עם חרא? בסדר, אבל שלא תגיד שהיא באה, ונחכה לה, והיא
תבריז כמו אז." (המתנה)
"הקוסקוס הזה! לא נמאס לך ממנו? לא בא לי, נו, אולי תחשבו על
משהו אחר." (המתנה)
"טוב מותק. ביי."
בינתיים בטלביזיה: ג'ורג' ואישתו נוסעים לבית החולים, ובאמצע
הדרך יש פקק, ואשתו, דונה, מקבלת צירי לידה, ומזעיקים שם
אמבולנס, (ויש את המוזיקה המעצבנת, זאת שהם לא מחליפים כבר
עשרים שנה, שגם אם לא ראית בחיים שלך את הסדרה הזאת, אתה בטוח
תזהה אותה מאיפשהו. זה הולך בערך ככה: טטה ננם, טנם, ננם, נם,
טם נני ננם, ושוב פעם אותו דבר... אני יכול להלחין את זה ככה
מייד.)
"אז מה קרה? איך הם הגיעו לבית החולים בסוף?" היא שואלת. אני
מספר לה על ג'ורג', אשתו, הפקק והאמבולנס.

(אלוהים כמה זה מרגיז!).
"שומעת, אז יוס, הבוס, קורא לי למשרד, בשעה שתיים, ואני כבר
חושב לי, בשביל מה בעצם הוא קורא לי למשרד, הרי הייתה ישיבה רק
אתמול..."
"לה קוקרצ'ה לה קוקרצ'ה, יה נו פואדה קמינר. פורקה נו טיינה,
פור קה לה פלטה מריחואנה קה פומר."
"אללו." (המתנה.)
"כן, שומעת חרא, אני אומרת לך את הפסדת את הקרקס של החיים שלך,
אחרי שהחבר שלו אמר שהקפה שלו קר אחד הלקוחות משולחן שש התלונן
על הבוטנים," (המתנה קלה)
"לא, לא אחד הקבועים, אקיצר, הוא שוב פעם חטף את הג'ננה, בא
אלי, ומתנפץ עלי שלא הבאתי בוטנים, עכשיו אני בדיוק מפלשת,
ובכלל לא מטפלת בשולחן שש, אבל אני לא יכולה להפסיק את הצרחות
שלו, אז אני ככה מחכה ומתכננת את התשובה שלי, כדי שאני לא
אתפקע לו בצחוק מול הפנים, וכשהוא מסיים, אני אומרת לו, שזה
בכלל לא השולחן שלי, והתחלפתי עם מליזה בשולחנות לפני חצי שעה
ושחוץ מזה הבנאדם בולע בוטנים כמו איזה קוף בגן חיות, ואני
ראיתי בעצמי שהוא כבר קיבל שתי צלוחיות, חוץ ממה שאני הבאתי לו
שזה עוד שלוש, שזה בסך הכול יוצא חמש צלוחיות בוטנים. אז
סוף-סוף אני מצליחה להרגיע אותו, הוא ככה משתתק, ואומר לי
'אהה... אוקיי', מסתובב, והולך. אני ככה מסתובבת כאילו כלום לא
קרה, ומליזה, שהייתה שם ליד כל הזמן ושמעה הכל מסתכלת עלי עם
הפרצוף המצחיק שלה, ואנחנו פתאום מתחילות להתפקע מצחוק, מה
מתפקעות, את לא מבינה, ואז שרי באה, ומנסה כל הזמן לשאול אותנו
מה כל-כך מצחיק, אבל אנחנו כל-כך מתפקעות מצחוק, שאנחנו לא
יכולות אפילו לספר לה, אז היא נדבקה לבד, וגם התחילה להתפקע
מצחוק ככה סתם בלי שום סיבה, טוב, חוץ מזה שהצחוק של מליזה
מצחיק בטירוף. חרה, אני אומרת לך, אם היית שם לא היית יודעת מה
לעשות עם עצמך!" (המתנה. אני ממתין בסבלנות כבר יותר מידי זמן.
מה אני כאן? שיחה ממתינה? הרינגטון של חרא מזכיר לי שאולי נשאר
עוד משהו לעשן, ועכשיו נראה זמן מתאים.)
מוצא איזו פריחה ישנה, מגלגל אותה בתוך נייר עם מעט טבק
ומדליק.
"רינגטון? הוא בסדר, עובר עליו איזה משהו, אבל על מי לא עובר
משהו..." (היא מסתכלת ומחייכת חיוך פוטוגני.)
"תביא שאכטה," היא אומרת.
"מה? לא סלסלט, אני לא איזה עיזה, אני לא מעלה גירה, וכבר לא
אכלתי כלום מאז אתמול. אולי המקום הזה עם ההמבורגר? כן,
ניו-יורק ניו-יורק. מה יקר? טוב אז עגבנייה אולי? אז תדברי עם
מוקה. אוקיי, ביי."
"אני אתך," היא אומרת סוף-סוף, ונושפת החוצה את העשן באיטיות
לעבר פניי.

(כוס אימא שלך,)
"יופי, אני באמת מודה לך מקרב לב."
"מה יש לך, זה לא אני התקשרתי, כל פעם זה מישהי אחרת, מה אני
לא אענה? חוץ מזה אל תשאל איזה בלגאן היה אתמול,"
"כבר שמעתי הכל,"
"אז מה היה היום, משהו עם הבוס, נו, זה, יוס?"
"כן, בדיוק התחלתי לספר ש..."
"צא החוצה תתייבש בשמש לא רוצה אותך כאן בדירה, כל מה שהיה
בינינו אמש התהפך להיות פתאום נורא..."
"שנייה ממי," היא אומרת, "זו שוב פעם ורד, לא יודעת מה היא
רוצה עכשיו,"
"מה בובה?" (המתנה)
"אה, הוא אמר לך שאם את הולכת שלא תחזרי?" (המתנה) "ואללה."
(המתנה)
"נו, אז מה אם הוא אמר, את יודעת, אם כל מה שהוא אמר אי פעם
היה מתגשם, אז כבר מזמן היו גדלים דולרים על העצים, וסינדרלה
עדיין הייתה מקרצפת רצפות. פשוט תגידי לו שאת מתנצלת שהלכת
באמצע, אבל הוא לא השאיר לך ברירה, או שפשוט תגידי שאת לא
מוכנה שיצעקו עלייך, במיוחד אם את לא אשמה, וגם אם את אשמה, את
בכלל לא מוכנה שיצעקו עלייך." (המתנה. הג'ויינט קצת עוזר לי
להירגע מכל הסצנה הנשית-מעגלית, וכבר אני מתחיל לוותר על כל
הסיפור שלי, אפילו שאני יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד.)
"לא, את לא צריכה לדאוג, תחייכי קצת, והכל יסתדר, אני מבטיחה
לך." היא אומרת.
"טוב בובה, אז תספרי איך הלך. ביי."

(בכלל, התחלתי לחשוב שאיש כמוני, עם הניסיון שיש לי בשוק
הסלולרי, ועם זה שאני יכול ככה בצ'יק להלחין רינגטונים, ואני
יודע בדיוק באיזה מכשיר ישמעו את זה ואיך, נראה לי שאני אמצא
עבודה בלי בעיה, וחוץ מזה, כבר די נמאס לי מכל העניין שלה, מה
היא חושבת שבגלל הטוסיק הזה, והפטמות האלה אני אסבול את כל זה?
הייתה מתה!)
"מאמי, מאיפה הבאת את החומר הזה? זה ממש עשה לי סחרחורת," היא
אומרת.
(לפחות יש לך סחרחורת, תגידי תודה.)
"זה מחבר שלי. הוא הביא קצת חומר מחו"ל, ואל תשאלי אותי כי אני
לא יודע."
"טוב בסדר, אז מה התחלת להגיד?"
"לא משנה,"
"זה היה משהו, עם הבוס שלך נכון? הלכתם לאכול ארוחת צהרים,
ו..."
"לא יכול לקרות מצב שלא תראה אותי בלתי אפשרי שתלך ברחוב
ותעבור לצד שני"
"שנייה, שנייה, האלו." (המתנה)
"בסדר, מה נשמע?" (המתנה)
היא עושה פרצופים של מישהו שמזיין לה את השכל, והולכת למרפסת.

(הרינגטון הזה, הרינגטון הזה, מה זה? רומנטי? שרמנטי? אולי של
איזה מחזר אלמוני. קצת טיפשי לשים מחזר אלמוני עם רינגטון
נפרד, אבל לא משנה, בהצלחה מר בחור!)

הולך לחדר השינה, ופותח את דלת הארון ביד מהססת. מוציא את התיק
הגדול, שני ג'ינסים, שלוש חולצות וכמה תחתונים. מגבת מונחת על
המיטה. אני מרים אותה בידי. היא עדיין לחה, מריחה פסיפלורה
ברוטב אישה. מעמיס אותה על כתפי, יוצא, ותולה אותה על וו בחדר
האמבט, שעדיין לא התאוורר לגמרי מהבליו. משתהה מעט, סוקר אותו,
מרשה לעצמי לשכוח לשנייה אחת מדוע באתי. אחר-כך נזכר שוב במה
שלא שכחתי. שואף שאיפה אחרונה, מכניס את מברשת השיניים לתיק
ויוצא.

"רגע," היא אומרת למחזר האלמוני, אולי בפעם הראשונה, ויוצאת
מהמרפסת. "אתה הולך למכון כושר מאמי?"
"כן, למכון כושר." אני אומר. (שיהיה.)
"טוב, אז נדבר אחר-כך..." היא אומרת.
(זה כבר לא יבוא.)