"...ולסיום תודה לכם הורים יקרים".
ככה נגמרה השעה הכי מסוייטת שהייתה לי בחיים. מי היה מאמין
שילדים בני ארבע יכולים לזכור כל כך הרבה טקסט בע"פ?

אני לא מאמין שהסכמתי ללכת לחרא הזה - מסיבת סיום של גן טרום
חובה. כל מיני נאומים שחצי מהמילים לא מובנות כי הילדים
מתביישים, והחצי השני נאמרו בשפה קלוקלת ע"י גננת מרוקאית זקנה
כזאת שבטח קוראים לה לאה.

"טוב נלך?" היא שואלת.
לא... אז אני התכוונתי להשאר כאן ולשחק עם אחותך הקטנה
בברביות.
את אומנם יפה אבל יש גבול, אני מקוה שיהיה לזה פיצוי הולם!

פתאום היא מצחקקת לעצמה. "מה כל כך מצחיק?"
"אתה נראה כמו כלבלב מאוכזב. איך חשבת שזה יהיה?"
לא עניתי, רק המשכתי להסתכל, וחשבתי לעצמי מה כל כך מצחיק?!
בטח שלא חשבתי שזו עומדת להיות חוויה נוראית!

האמת שאולי היה זה סתם תירוץ עלוב למתח ששרר בינינו. כבר לא
הייתה לי אותה הרגשה של פרפרים, רק הרגשה של מועקה.
זה לא שכבר לא אהבתי אותה - ההפך, פשוט היה מתח סביבנו. הרגשתי
שאני כבר יודע יותר מידי.
לא שהיה משהו חשאי או בוגדני בעבר שלה.

פשוט אבא שלה היה נמר ואמא שלה הייתה זיקית, לך תתארח אצל אחת
כזאת...

"נו אתה בא?"היא שאלה.
הנהנתי, הלכנו לעבר המכונית, היא שתקה. הסתכלה באחותה הקטנה,
איך היא מקפצת ממקום למקום על המדרכה.
ואני, אני הרגשתי שאני מתמלא שמחה לנוכח הילדה המעצבנת, שכל כך
שנאתי לפני רגעים אחדים.

נכנסנו למכונית. היא התיישבה לידי והדליקה סיגריה.
"אז מה את... מרגישה?"
"אני מרוצה, אני מרגישה שאני אוהבת להיות איתך".
כן, תמיד היה לה כישרון לענות על שאלות כאלה בדיוק בצורה
שצריך.

"נהנת?" היא שאלה, הבחנתי בחיוך קל העולה על שפתיה.
הקטנה תלתה בי מבט מלא תקוות. אז אומנם זה היה סיוט אבל אני לא
מפלצת...
"כן היה מצוין, בעיקר יעלי הקטנה הייתה מעולה!" ראיתי אותה
מחייכת.
משום מה הוקל לי, זה שימח אותי שהצלחתי לשמח אותה כך- את
יעלי...

נסענו עוד שעה ארוכה ויעלי נרדמה.

"את יודעת, אני אוהב אותך..." אמרתי.
היא חייכה והגבירה את הרדיו.

זה חבל שאבא שלה נמר, היא תמיד צריכה לקשור אותו לפני שאני
נכנס אליה הביתה.
היא תמיד זורקת לו נתח גדול של בשר והוא נרגע.
את אמא שלה בכלל לא רואים, היא משוטטת על הקירות.

אני באמת לא מבין איך זה שנמר מזדווג עם זיקית ויוצאת לו
תינוקת אדם - ועוד כזאת יפה. אבל אף פעם לא היה לי האומץ
לשאול.

שיר של שלמה ארצי התנגן ברקע... לפתע נשמעו הציפצופים שלפני
החדשות.
"כל ישראל מירושלים שלום רב וערב טוב. והריי החדשות מפי שמירה
אינברג: נמר נורה למוות הערב בצפ..."
ישר כיביתי את הרדיו.
פתאום השתנתה לה ההבעה.
(ישר ידעתי שזה אבא שלה, הרי כבר נכחדו כל הנמרים בעין גדי).

יומיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בהלוויה גדולה כשלצידי זיקית
ובחורה שאני אוהב.

כן, ככה זה.
למרות שהנמר היה מניאק רציני, היא בכתה.
טוב, הוא בכל זאת היה אבא שלה...
אני לא בטוח מה אני הרגשתי באותה העת, אני חושב שהרגשתי הקלה
ועצב גם יחד.

אז נכון שבסוף לא התחתנו, אפילו לא היינו חברים.
ונכון שאבא שלה לא היה נמר כל כך מסוכן - הוא היה מבוית.

זה פשוט היה תירוץ עלוב... על כך שהייתי שפן.