לסבא!                                             10.6.04

נדמה לי שלעולם לא אשכח את המשפט: "כמו דג בלי מים".
ככה ענית לאחותי הקטנה כששאלה לשלומך כשביקרנו אותך לפני
שבועיים בבית החולים.
חשבנו שזאת עוד אחת מהתשובות התמוהות שלך, אחד מהמשפטים
המוזרים שאומר אדם זקן שמדמדם בין מציאות לבין מציאות מדומה.
אני זוכרת אותך ישוב על הכיסא, מצונף תחת שמיכה אפרורית של בית
החולים. היייתה אווירת נכאים של אנשים חולים וריח של בדידות
וזיקנה, ריח של עצב וקולות של כאב.
אתה ישבת שם ובהית בקיר. אותה פעם לפחות ענית לשאלות שלנו. לא
יותר מכמה מילים, זה נכון, אבל יותר מהפעם הקודמת שביקרנו
אותך. אז, זה היה כמו לדבר לקיר. אנחנו שואלים ואתה לא מגיב,
מצוי בעולם משל עצמך.
הבטתי בך ונחרדתי. היית כולך עור ועצמות, היו שטפי דם גדולים
על זרועותיך, זכר לכל אותן דקירות מחט של תרופות ואינפוזיה,
ניסיונות הבראת גופך החולה.
אבא אמר שבשלושה הימים האחרונים של חייך כבר לא אכלת ולא שתית
ודחפו לך אוכל דרך האף. התייאשת מהחיים כנראה, וכל המערכות שלך
בגוף קרסו.
כמו שאני קורסת עכשיו.
היית.

כבר אינך עוד.
זה נורא, לא?
אני כל הזמן חושבת שלא הספקתי לומר לך שאני אוהבת אותך, להיפרד
ממך כמו שצריך. זה בטח מה שכולם חושבים. מעטים הם האנשים
שמצליחים להיפרד מאהוביהם ויקיריהם.

אני זוכרת שאותו יום, היה יום נורא. לא הלך לי בעבודה והייתה
לי הרגשה מגעילה כזאת. האחמ"ש שלי לקח את הנייד שלי על מנת שלא
אדבר בו בזמן המשמרת. בסופה, בעשר בלילה ראיתי חמש שיחות שלא
נענו. כולן מאימא ואחותי.
"הכל בסדר?", שאלתי כשיצאתי וחיכיתי להסעה.
"לא", אימא אמרה. ופתאום היא אמרה את הנורא מכל שלא ציפיתי לו:
שאתה אינך עוד.
אני זוכרת שהפה שלי נפער והגוף שלי רטט ופתאום הדמעות החלו
לנבוע בלי שליטה, כאילו ההכרה, או הניסיון להכיר בכך, היכו בי
במלוא העוצמה עם נבוט על הראש.
ופתאום הכל הסתחרר והעיניים כבר לא יכלו לראות כלום והרגשתי
שאני לא עומדת יציב ופתאום אנשים שואלים מה קרה ומחבקים וכל מה
שיכולתי לומר זה:
"סבא שלי מת...", ואז ליפול על חזה כלשהו שלא ידעתי אפילו של
מי הוא ולבכות.
איזה משפט. אומר הרבה ולא אומר כלום.
זה רק הלב שגדוש ברגשות סוערים.
הלכתי רועדת להסעה וכל הדרך חשבתי: "אם רק היו אומרים לי קודם
לכן... אם רק הייתי יודעת... איך זה קרה? למה?".

אני עדיין שואלת, למה הלכת.
בחודש וחצי האחרונים המצב שלך התדרדר. כבר לא יכולת לטפל בעצמך
ואשתך (תמיד התקשתי לקרוא לה סבתא) לא יכלה לטפל בך גם היא.
הלכת להתאשפז בבית החולים הגריאטרי ואבא אמר שהוא לא חושב
שתשרוד הרבה. אולי חצי שנה. אולי שנה.
זה היה נראה כל כך רחוק, משהו שאתה יודע איפושהו במסתרי המוח
אבל אתה לא ממש מבין. משהו שאתה מחביא באיזו מגירה ושוכח
מקיומה.

אני זוכרת שדיברתי על זה עם חברים ואמרתי שעם כמה שזה נראה
מוזר ואולי מרושע ומנוכר, אני חושבת שאם תמות, לא כל כך יכאב
לי. אתה יודע למה?
כי אף פעם לא ממש היית שם בשבילי.
גרנו באותה עיר, אבל שנים היינו בנתק. אתה היית אדם קשה עם אגו
ענק ואיתן בדעותיך. שנים כעסתי עליך על שבגלל ריב עם אבא, בנך
הבכור, ניתקת את הקשר גם עם שתי נכדותיך היחידות.
למדתי לחיות עם סבא ביולוגי אחד מצד אמא ועוד אחד מצד אבא
(סבתא התחתנה שוב אחריך. את זה בטח זכרת), אבל בלי סבא ביולוגי
מצד אבא- אתה. פשוט התנתקתי ממך ריגשית.
פתאום אבא סיפר שהוא פגש במקרה את השכנה שלך שאמרה שאתה במצב
בכי רע. הוא התייעץ איתנו אם אנחנו רוצות לחדש איתך את הקשר
ולהניח למשקעי העבר. לא ידענו מה לעשות. להתנהג כאילו כלום לא
קרה? לבקר פתאום סבא שמגיל 12 בערך לא ראיתי? לא שמעתי ממנו?
אבל ראינו כמה לאבא זה חשוב והערצתי אותו, כי אם יש גרוע
מלהיות בעלת סבא מנוכר, זה להיות בעל אבא מנוכר.
ראינו אותך. רזה כל כך. מטושטש כל כך. האלצהיימר כבר התחיל
להשתלט. בהתחלה גיחכנו למשמע השטויות שאמרת. אחר כך זה התחיל
להיות עצוב. התחלנו לחשוב כמה נורא זה יכול להיות להזדקן ואבא
אמר לי בחצי צחוק: "ענבלי, אם אי פעם חלילה אהיה במצב כזה,
תעירי את תשומת לבי, שלא אעשה מעצמי צחוק...".
ונקשרנו אליך קצת עם הזמן. זה עדיין היה קשה. עדיין לא ממש
התקרבנו, בכל זאת, כמה אפשר להתקרב לאדם שבקושי מתקשר כמו
שצריך וצריך לדבר איתו כאל ילד קטן? היו לך את הרגעים הטובים
שהצלחת לדבר לעניין ולהיות צלול אבל פתאום היית משנה כיוון לצד
השני ומדבר על דברים ללא הקשר.

אני בחיים לא אשכח כשישבנו אצלך ושאלת את אבא שלי איפה הבת
השלישית ואבא ענה לך שיש לו רק שתיים ואז המבט המבולבל שהופיע
על פניך. אחר כך אמרת פתאום שאחיך לא בסדר, שכבר הרבה זמן הוא
לא ביקר ולא התקשר ואבא היה בהלם.
"אבא, אחיך נפטר כבר לפני עשר שנים", הוא אמר.
אתה רק הבטת בו בשוק טוטאלי. "נפטר?".
יכולנו לראות את הרגשות והכאב חולפים על פניך ופתאום עיניך
הפכו זגוגיות ודומעות.
נאלצת לחוות שוב איבוד אח גדול ויקר. היש נורא מזה?!
באגואיזם, ייחלתי לכך שלא תשכח אותנו, ואכן מעולם לא שכחת.

היום הלכתי להלוויה שלך. ההלוויה הראשונה בחיי. מוזר, לא?
אני בת 22 עוד מעט ורק עכשיו, במציאות של היום, אני הולכת
להלוויה הראשונה שלי.
לא הכרתי אף פעם מישהו שנפטר ואני זוכרת שהלכתי לניחום אבלים
של מישהי מהכיתה שלי בתיכון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הרגשתי קצת צבועה כי לא ממש היינו חברות ומה פתאום אני באה ומה
אפשר להגיד למישהי שאימא שלה נפטרה מסרטן?
זה כמו שאנשים אומרים לי שהם משתתפים בצערי. איך אתם יכולים
להשתתתף בצערי אם אתם לא כואבים אותו? אם לא נפטר לכם הרגע
מישהו קרוב לכם!?

אומרים שלילדים קטנים קשה לתפוס מוות.
אני חושבת שגם בגילי קשה לתפוס. קשה לתפוס איך זה שאני יושבת
על הספסל בבית הקברות, צופה בחרדה על מצבות שיש מזדקרות מאדמה
ספוגת מוות ודם ופתאום המכונית של ה"חברא קדישא" עוצרת ליד
מבנה קטן ושני גברים מזוקנים בשחורים שולפים אלונקה ועליה יש
גוש שנראה כמו בובה עטופה.
קשה לתפוס שזה אתה.
קשה לתפוס איך זה להיכנס להיכל האבן הקטן והמעוגל ולראות אותך
שכוב על בימה קטנה במרכזו, עטוף בבד שחור שעליו רקום מגן דוד
ולדעת שהגוף הקטן, הכחוש והדומם הזה, זה אתה.
והדמעות החלו שוב לזרום. תחילה בזרזיפים ואז בפרץ של מפלים על
לחיי, מחבקת את אחותי הקטנה והשבורה, רואה איך הרב קורע את
החולצה של אבא ושל אשתך ואני רואה את אבא שלי קפוא שם, מקריא
כל מיני פסוקים שאני לא מסוגלת לחשוב על המשמעות שלהם, שנשמעים
לי כמו זמזום חרישי כרעש רקע. ראיתי אותו עומד שם ליד האחים
שלו וכל מה שרציתי זה לחבק אותו בניסיון לפחות להיות חסרת
אונים איתו.
חשבתי איזה עולם מדהים שבכניסה לבית הקברות מחכה שם דודה שלי
ובתה התינוקת שנולדה לא מזמן ואסור לה להכנס פנימה. איך זה
שאנשים מתים ואחרים נולדים במקומם, מחליפים מקומם בעולם ההזוי
הזה, אבל אי אפשר באמת להחליף אדם.
איזה עולם הפכפך ומחזורי זה שאתה נולד ומת ולמרות שבתוכנו
יודעים שמתישהו נמות וגם אלו שמסביבנו, עדיין אנחנו מעדיפים
להתעלם ולהדחיק את העובדה הזאת ואנחנו מתנהגים כאילו אנחנו בני
אלמוות.

הלכנו אחריך אל חלקת הקבר הקטנה שלך על ראש הר. לו היינו
בסיטואציה אחרת, אולי הייתי נהנית מהנוף, אבל כל שיכולתי לראות
זה את הרב מקדש במלמולים, להרגיש רוח חמימה מכה על פניי ואת
המזוקנים ההם מכניסים אותך חנוק בתכריכים לבנים לתוך בור צר.
הם הניחו עליך כמה קרשים מסודרים יפה והרב צעק: "כי מעפר באת
ואל עפר תשוב!", ואני ניסיתי להבין איך זה שבחיים האלו הגוף
והנשמה נראים כמקשה אחת מחוברת היטב, שהנשמה והחיים הם חלק
אינטגרלי מהגוף ופתאום... פתאום אתה הופך להיות סתם חתיכת
בשר.

בסרטים אני יכולה לראות אנשים נרצחים שראשיהם נערפים ונוטפי דם
ולא להיגעל. בסרטים מאות אנשים יכולים למות לנגד עיניי במיתות
הכי ברוטאליות ואכזריות שיש ואני לא אתרגש, אבל לעזאזל, סבא -
רק כשאתה קרוב כל כך למוות, אתה מתחיל רק לנסות להבין מה
חשיבות החיים ואת קדושתם.
הייתי יכולה לראות אנשים מעונים בטלביזיה ולקבל צמרמורות
ולשכוח אותם אחרי חמש דקות, אבל אותך סבא, לא הייתי מסוגלת
לראות עטוף בלבן מכף רגל ועד ראש.

כשראיתי את כל האנשים האלו שבאו לחלוק לך כבוד אחרון זורקים
עליך דליים של אדמה ואבנים, רציתי לצרוח ולזנק אל הקבר שלך,
להשתטח על הקבר שלך ולהגן עליו בגופי, להגיד להם שיפסיקו.
החרידה אותי המחשבה שאתה שכוב שם למטה ואני למעלה ואני עומדת
ואתה שוכב ואתה לא זז ואתה נחנק שם, אבל אתה בעצם כבר... מת.
מת. אני חושבת שאני עדיין לא מסוגלת להבין את זה.
לא.
אני בוכה ואני נזכרת בך (במה שאני יכולה), אבל לא מסוגלת לקלוט
שיותר לא אראה אותך ולא אגע ולא אחבק אותך.

בשבעה ישבנו אצל סבתא וראיתי את אבא יושב על השטיח. אני ישבתי
על הכורסא כמו בובה, בוהה ברצפה או ברגל של השולחן ולא מבינה
מה אני עושה פה. סבתא שתתה תה ודיברה עם אחותה ואבא דיבר עם
אמא ועם החברה שלו ועוד כמה אנשים ולא הבנתי איך אני היחידה
שיושבת פה ובוכה עליך.
שמעתי את אבא הבדחן מספר בדיחות כהרגלו ולא הבנתי איך הוא
וסבתא יכולים להתנהג ככה, איך אבא לא בוכה.
בעצם, כשאני חושבת על זה, אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה אבל אני
יכולה להגיד לך שאני יודעת שבפנים כן כואב לו כי בהלוויה
כשזרקו עליך את האדמה אבא עמד עם ידיים שמוטות והביט בך
והעיניים שלו היו אדומות ואני רצתי אליו וחיבקתי אותו והחזקתי
לו את הראש והוא לא זז בכלל. ידיו אפילו לא נשלחו אוטומטית כדי
לחבק אותי ופתאום קצת פחדתי שהאבא החזק שלי פוחד בעצמו והבנתי
שלאבא שלי קשה לבטא רגשות, כמו שלך היה קשה.
תראה, אפילו עכשיו כשאני כותבת לך את המכתב, הדמעות שלי
מנצנצות בעיניים.

אני זוכרת שאתמול, אחרי שחזרתי הביתה מהעבודה ובכיתי בזרועות
אמא, היא אמרה לי שאבא היה ממש בשוק כשסיפרו לו והוא בכה לה.
"הפעם האחרונה שאבא שלך בכה היתה כשהתגרשנו", היא אמרה לי וכל
כך הצטערתי שלא הייתי לידו.
"אני אוהבת אותך, אבא", אמרתי לו ליד הקבר הטרי שלך והוא השיב
לי: "גם אני" וכל כך הצטערתי שלא יכולתי לומר לך שאני אוהבת
אותך גם.
"איך אתה מרגיש אבא?", שאלתי אותו כשהוא יושב על הרצפה עם
החולצה הקרועה.
"איך אני יכול להרגיש...", הוא נאנח.
"הספקת להיקשר לסבא?", שאלתי ברגע של אינטימיות ואבא אמר שקצת,
שכן.
בשנים שהתנתקנו בנינו חומת הגנה והוא אמר שאם היו מודיעים לו
שמתת אז, לא היה לו אכפת כל כך, אבל עכשיו... עכשיו זה אחרת.
גם כלב שיש לך חצי שנה, שנה, את נקשרת אליו, ומה זה כלב?
אז לאבא, ברור שלמישהו שאמור להיות קרוב גם נקשרים, ככה הוא
הסביר לי.
וחשבתי שזה כל כך עצוב.
עצוב שאדם יכול להגיד דבר כזה על אבא שלו.
עצוב שדבר כזה קורה מלכתחילה, אבל כמו שאומרים במשפחה שלנו:
במשפחה שלנו, שום דבר לא נורמלי.
אני יכולה רק להתנחם בעובדה שבטח איפושהו בלב שלך, ידעת שאכפת
לנו ממך ושאנחנו אוהבים אותך ושלפחות הספקת להכיר אותנו קצת
מחדש בחודשים האחרונים של חייך. לפחות בעניין הזה, לא תהיה לי
חרטה.
לא הספקתי להגיד לך אז, אבל אני אגיד לך עכשיו:
אני אוהבת אותך סבא...




יצירת פלסטיקה לזכרך: "pain"
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=346256