א
האור העז הציף שמיים ובתים. פרגים אדומים צבעו אותו באודם
וחרציות הצהיבו את שוליו. ציוץ ציפורי השיר הקטנות אשר שמחו
לקראתו, כמו ילדים השמחים על שובה של אמם, מילא את האוויר וחדר
לכל חדר ולכל פינה אפלולית. היום הראשון של האביב הגיע,
והאנשים כיבדו אותו בחג, במאכל ובמשקה. אותה שנה היה האביב
צבוע בצבעים עזים במיוחד. האדמה האדימה, המים הכחילו, השמים
נצבעו תכלת והעננים התפוחים הלבינו כמו כדורי-צמר גפן גדולים.
הנשימה חזרה אל ריאותיהם של בני-האדם. הם החלו לנשום נשימות
עמוקות, בקצב טבעי, ונהנו מריחות היסמין שנוספו כתבלין.
העיניים הוצפו באור שנמנע מהן זמן רב. החיוורון נמלא סומק,
ולרגע קט נדמה היה כי החיים חזרו אל קדמותם הטובה, וכי אין עוד
ממה לחשוש.
בית לא-גדול, בנוי על עמודים, מרובע ובעל פינות חדות, עמד כפוף
מעל האדמה החומה והדשא המוריק והביט בהתרחשויות האלה כמו זקן
הנשען על מקלו ומביט בעדליידע.
חצר הבית לא הייתה מוזנחת, אבל גם לא מטופחת במיוחד. ציפוי
הקירות היה ישן אבל נקי והעמודים החלו להיסדק במקומות אחדים.
בתוך הבית היו רוב הקירות חשופים. כונניות ספרים עיטרו את
קירותיו. רוב הספרים היו מקומטים, וכתבי העת היו מונחים בלי
סדר על המדפים. הספרים האלה הכילו דברי חוכמה מתומצתים שהזינו
את שכלם של בני-הבית מבלי לאמץ אותו יתר על המידה.
אפשר היה להבחין פה ושם בחורים שנפערו בקירות במקום שבו היו
תלויות פעם תמונות. התמונות הוזנחו ונפלו עם המסמר שהחזיק
אותן. החורים היו עדות שקטה לצבעים שעיטרו פעם את הקירות.
התמונות עצמן ודאי נאספו על-ידי בני-הבית ואף הטיח שנשר מהקיר
נוקה ונעלם מן הרצפה.
"חג שמח" נשמעה קריאה מפינת הרחוב. קריאה כזו משכה את תשומת
לבם של הדיירים לרגע קצר, אך הם מיהרו לחזור לענייניהם
השלווים. החג היה בשביל הבית הזדמנות להירגע ולהתכנס בשלווה,
אך לא זמן לקריאות והילולות. האור המציף היה הזדמנות להיפטר
מהמעילים הכבדים אכולי הפשפשים ומן החיוורון המעיק, אבל לא
סיבה להתפלש במים כחולים או בדשא ירוק.
גבול ברור מתח לו הבית בינו לבין העולם שמנגד. גבול בדמות גדר
חלודה, שאיש לא טרח לתקן, אך גם לא העז להסיר. האור ושירת
הציפורים חלחלו מעט מבעד לפתחי הגדר הנמוכה ומעליה. מעט מהם
חדרו דרך הקירות הלבנים. החלונות נפתחו כדי לקבל אותם כאורחים
רצויים, אך לא כבני-בית. בין הספרים המקומטים שכן לו עולם אחר.
עולם שליום אחד, לכבוד החג, הואיל לארח את האור שמנגד, וליהנות
מעט מנהרתו.

ב
חמקתי מתוך הבית. מנגד בקע האור העז וטבע את דמותי בקיר הלבן.
צילי חלף במהירות לאורך הקירות עד שהשתטח על הדשא שהיה פרוש
אחריהם. זמן-מה חלף על פני אניצי הדשא, ואז החל לגלוש על
תלוליות החול במגרש הסמוך. אז נעצר והתכנס - ראש אל רגליים -
מתחת לעמוד תחנת האוטובוס. השמש התייצבה מעליי ממש. אוטובוס
מפוייח אסף אותי, כשהוא מותיר מאחורינו שובל אגלי זיעה. בנהמת
זעם פלש האוטובוס, נחוש, אל תוך העיר החוגגת. בסוף עצר לפני
בניין לבן משובץ חלונות זכוכית כהה. האוטובוס המליט אותי מול
הבית, ואני מיהרתי להיעלם בתוכו.
הפרעתי איש מומחה מעבודתו. פניו הראו שמץ של הפתעה, אך לא
יותר.
- חג היום... לא רצית לקחת יום חופש?
- לא... אני לא אוהב חופשות.
- למה? במזג אוויר כזה... יכולת לטייל...
- אין לי לאן לטייל, ואני גם עייף מדי.
- אתה תמיד מתלונן שאתה עייף. אמרתי לך, אתה צריך להתנער
מהעייפות. טוב, אם באת, שב. נתחיל בניסוי.
הניסוי החל, בעצם התחדש. שלווה מלאכותית השתררה, אפופה זמזום
דק, כמעט בלתי נשמע, שבקע מהתאורה החשמלית. כרגיל כלל הניסוי
סדרה של תמונות. התמונה הראשונה הוצגה.
חוף הים שבתמונה היה הנוף האידיאלי למחשבות שעלו בי באותה שעה.
חשבתי על הגלים שרדפו זה אחרי זה במונוטוניות מרגיעה. החול
הצהוב, קצף-הגלים הלבן והגלים הכחולים שיחקו ביניהם במשחק
הצבעים. למרות זאת, עלתה בי חרטה.
- אפשר לראות שוב את תמונת האגם המוקף הרים?
- כן, למה לא?
המומחה החליף את תמונת הים בתמונת האגם, וכעבור חמש דקות כיבה
את מכשיר ההקרנה.
- נגמר לנו הזמן. תבוא שוב בשבוע הבא?
- אני לא בטוח.
- לא בטוח? דווקא בשבוע הבא רציתי להגיע לשיא הניסוי.
- אני מצטער, התכוונתי לנסוע.
- אז יש לך כוח לטייל...
- חשבתי לנסוע לדרום, למדבר. אני רוצה לשנות קצת את האווירה,
לנסוע עם כמה חברים.
- ואתה תמיד אומר שאין לך חברים...
- יש... כמה... לא הרבה.
- טוב, תחשוב ותודיע לי. יותר משבועיים אני לא יכול לחכות.
- טוב.
בשביל מה הייתי צריך לשקר? אולי כדי להשתיק אותו. הוא תמיד
נשמע כל-כך בטוח בעצמו. לפני היציאה מחדר הטיפולים שלחתי מבט
מהיר אל הצג שניצב מול עיניו. לפי השרטוטים, נראה לי שזו
הדמיית מוח. לא הבנתי את פשר נקודות האור שריצדו סביב השרטוטים
על הצג, אבל לא טרחתי להתעניין. המומחה נראה מרוצה. הקווים
והנקודות על הצג הסבו לו קורת-רוח.
יצאתי וחלפתי במסדרון צר וחשוף, שהיה ממוזג לטמפרטורה שאינה
חמה ואינה קרה. הגעתי לדלת שכמו צפתה את בואי ונפתחה למעני.
מערבולת חמה של אבק קידמה אותי. נשמתי אותה עמוק אל ריאותיי.
עד מהרה השתלטה עליי ליאות. רגליי כבדו ודשדשו חזרה אל תחנת
האוטובוס.
תחנת האוטובוס עמדה במגרש חול גדול. חול כמו על שפת-הים, אבל
בלי הנוף המרגיע של הגלים. החול היה תחום באבני-שפה אפורות.
מאבני-השפה היתמר עמוד חלוד וקצת מעוקם, שבראשו תמרור עם פירוט
תחנות האוטובוס. "כל כך הרבה תחנות במרחק כל כך קצר,"  חשבתי,
"זה פשוט לא הגיוני".
צפיתי למרחק, אל מורד הכביש, וניסיתי ללכוד במבטי מונית שתפטור
אותי מהצורך לעצור בכל התחנות הללו, אבל הכביש היה ריק. השמש
צרבה את עיניי, עד שצללים שחורים נמתחו על שדה-הראייה שלי.
בשלב זה התייאשתי, והתיישבתי על אחת מאבני-השפה.
השמש שרטטה את תוואי ראשי על פני החול. הקו שתחם את הראש היה
עגלגל, הוצר קלות באזור הסנטר, ואז חזר בקו עגול אל אזור
השיער, שם הפך ללהבה קופצנית. ככל שעבר הזמן הלכתי והשתופפתי
עד שראשי נגע בצילי. השתרעתי על החול, רגליי נוגעות בכביש,
ונרדמתי טובע בזיעה שניגרה ממני לכל עבר. מישהו דיבר אליי מתוך
התרדמה.
- איך הגעת לכאן?
- אני לא יודע, לפני רגע הייתי במגרש החול, ליד תחנת
האוטובוס.
- תחנת האוטובוס כבר לא נמצאת כאן.
- אני באמת לא רואה אותה...
- זחלת הרבה. החולצה שלך מלאה חול.
- זחלתי, באמת?
- נראה לי.
- טוב. אני רוצה לשתות...
- אתה במדבר. כאן אין מה לשתות.
- נכון, שכחתי לגמרי. אני אחזיק מעמד בלי לשתות?
- לא יודע. אבל אין לך בררה.
- אתה צודק. אני צריך לעשות כאן משהו?
- לזחול, להתפתל, להתפלש בחול, כל דבר שעולה בדעתך.
- אמרת בעצמך שזחלתי מספיק.
- אני זחלתי רוב ימי חיי, ואני עדיין זוחל לעתים קרובות.
- אם ככה, אתה תזחל, ואני אשב כאן ואשאף אוויר.
- טוב.
התיישבתי על תלולית של חול ושאפתי אוויר לריאותיי. האוויר היה
יבש ומאובק. הוא חימם אותי, ובאופן מוזר הפיג את העייפות.
קמתי, נעזר בידיי, ונעצתי את רגליי בתלולית. הרגליים שקעו בחול
עד לקרסוליי. הבטתי סביב, אבל לא ראיתי דבר בגלל השמש שסנוורה
הכול. האיש הזוחל נעלם בסבך החול, כאילו התמזג איתו. צפירה חדה
עוררה אותי בבת-אחת. קמתי מבוהל, ונעמדתי על הכביש.
- אתה עולה או לא?
זה היה נהג האוטובוס שנזף בי. בעצם הייתי צריך להודות לו על כך
שטרח להעיר אותי. עליתי בכבדות, שילמתי לנהג והתיישבתי. הכיסא
התמלא בחול רטוב מזיעה.

ג
אני זוכר שלוש תחנות בדרך. הראשונה הייתה ליד בית הרוס למחצה,
שבולדוזר עמד לידו והביט בו במבט רעב. ניכר בו, בבית, שהיה פעם
יפה ושקט. חדר עזוב אחד עמד במרכז, ומסביבו שרידי שלושה חדרים
אחרים. היה שם גם חדרון שבור שעל קירותיו שאריות חרסינה כחולה,
ושני חללים במקום שבו היו פעם ברזים. מסביב לבית היה שדה קוצים
יבשים, שפעם היו פרחים או עשבים ירוקים. במרכז השדה עמדו שני
עמודים עקומים וביניהם חבל קרוע. אני חושב שפעם הוא החזיק
נדנדה.
האוטובוס עצר בתחנה, ואישה זקנה עלתה. שערה האפור אסוף, והיא
עצמה עטופה בשמלה ארוכה עם כתמים שחורים, לבנים וכתומים. היא
ישבה במבט עצוב, אולי קצת מוטרד, על אחד המושבים ולא הביטה
בי.
התחנה השנייה הייתה ליד בית בן שבע קומות. הוא עמד בין שני
שלדי-בתים שאת קומותיהם עדיין לא היה אפשר לספור. הבית היה
מסוייד היטב. בכל קומה הייתה מרפסת. רוב המרפסות היו סגורות,
אך באחת מהן היה חרך שדרכו נשב אוויר. באחרת היו עציצים עם
פרחים אדומים וגבעולים ירוקים. שלדי-הבתים האפורים נראו כמו
שומרי-ראש המשגיחים מימין ומשמאל.
נער צעיר עלה לאוטובוס. הוא סחב תרמיל על גבו והתקדם בצעדים
זריזים. הוא זרק את תרמילו על אחד המושבים הפנויים, התיישב
לידו, והשעין את רגליו על המושב שלפניו. הוא השעין את פניו על
ברכיו, העלה מבט אדיש, ונראה כאילו נרדם.
התחנה האחרונה הייתה ליד בית בצורת קובייה, בן קומה אחת, עם
גג-רעפים אדום. לבית כזה קרא סבי בלעג "רפת". אולי בגלל
שהרעפים העלו בו זיכרונות לא-נעימים מהכפר. טיח ישן בצבע צהוב
כיסה את הבית מבחוץ. צבעם של הרעפים דהה עם השנים והפך כתום.
בבית ניכרה תכונה מסוימת. בחזיתו היה חבל כביסה ועליו בגדים
עליונים ותחתונים, קצת מרופטים. המים עדיין נטפו מהם, אבל בלהט
השמש הם היו צפויים להתייבש במהירות. חלון אחד החדרים היה פתוח
ועל האדן שלו היו מונחים ספרים ישנים וקצת מצהיבים. היה שם גם
שטיח מאובק שנתלה על אדן-החלון לאוורור. חלון החדר האחר היה
סגור ומתחתיו טרטר מזגן מדגם ישן, שרק בקושי יכול לקרר את
החדר.
בתחנה הזאת עלה אדם צעיר, שער ראשו שחור, מסופר בתספורת עגולה
שכבר מזמן יצאה מן האופנה. הוא הביט בנהג בסקרנות ובמבוכה,
כאילו זה עתה הגיע למקום חדש. הייתה לו חולצה צהובה קצרה
ומכנסיים חומים פשוטים. לרגליו היו נעלי התעמלות ישנות. הוא
הביט סביבו, והתיישב ליד אחד החלונות באוטובוס, כשהוא משעין את
ראשו על החלון.
האוטובוס התקדם לעבר הרחוב הראשי. טור ארוך של מכוניות השתרך
לפניו והתקדם באיטיות בגלל תהלוכה שאורגנה לכבוד החג. מבטה של
האישה הזקנה נעשה מוטרד עוד יותר. הנער שמר על אדישותו, ורק
האדם הצעיר מבית גג-הרעפים הביט במחזה בפליאה, כאילו נקלע לארץ
זרה. כשסטינו אל הרחובות הצדדיים, השתררה אווירת חג רגועה
יותר, ורוח קרירה החלה לנשוב מהחלונות ולצנן את פנינו המזיעים.
סקרתי את נוסעי האוטובוס במבטי. מבטיהם הוסיפו לבהות בחלל
האוטובוס. רק האיש הפגיש את עיניו עם עיניי לרגע קצר, או אולי
דמיינתי. מרחוק ראיתי את הבית שלי. טיול החג הסתיים.
"אתה יורד?" שאל הנהג. "כן, כן," עניתי. הנהג שחרר אנחה. מין
אנחה של נהגי אוטובוסים שלעולם אינם יודעים לאן הם נוסעים, אבל
תמיד מגיעים לתחנה הסופית.
ירדתי. חציתי את הגדר החלודה, ונבלעתי בין קירות הבית. איש לא
ימצא אותי כאן. איש לא יחפש. אם האור של יום האביב הראשון
יחדור מעט מבעד לחלון, אולי יבחין בי איש אחד לרגע. אולי גם
אני אבחין בו.