"וואו, איזה יופי! הייתי יכול כל היום לשבת ולהסתכל על זה. זה
פשוט נהדר! אתה לא מסכים?"
"אני מסכים".
"וואו אני המום, זה מדהים! זה לא יאמן, אני לא אשכח את זה
בחיים".
"אתה בטוח?"
"כן! אני בטוח! איך אני יכול לשכוח דבר כזה?"
"בקלות".
"אבל... אתה לא חושב שזה מדהים ו..."
"כן, אני כן, אבל אל תקפוץ למסקנות חפוזות".
"אני לא קופץ למסקנות חפוזות, זה בלתי נשכח!"
"אל תגזים!"
"אני לא מגזים! זה כל כך... אני לא אשכח את זה עד אחרון
ימי!"
"אבל..."
"די כבר!"
"טוב, אם אתה בטוח".

"אני לא מאמין!"
"מה?"
"אני כבר לא... אני כבר לא זוכר איך זה היה."
שתיקה ענתה למשפט זה, כאילו עצר בעד עצמו האדם השני מלהגיד
"אמרתי לך".
הראשון התקרב לקצה, מסתכל למטה, הרחק למטה, ומהרהר בדבר, כיצד
חולפים הדברים היפים שבאים רק לעתים רחוקות כה מהר.
"אני... אני שכחתי".
"אתה בטוח?"
"כן".
הראשון הרגיש ידיים עדינות דוחפות אותו מהקצה ולחש "עד אחרון
ימי".