שקט...
השקט הזה לפעמים קצת מפחיד אותי,כי הוא מראה לי מי
אני באמת...
ואז אני עושה דברים שאחר כך אני מתחרט עליהם, כדי לבחון את
עצמי... כדי לדעת ולהעריך מה טוב בחיים ומה טוב בשבילי...

חם לי בכל הגוף ואני מתרגש לקראת שום דבר,מקבל מזה מוזה...
לפעמים אני רוצה לא להיות בחברתי, כדי לא לראות את הבושה...

אני לפעמים חצוי לשניים, לא, אני תמיד חצוי לשניים וכנראה שזה
לא
ישתנה,אני כזה מאזניים טיפוסי...

לפעמים אני נכנס לשקט הזה כדי לשמוע, לשמוע את עצמי, לשמוע
את מה שאני מרגיש.
יש לי קושי בנשימה וזה לא קשור ללב הבעייתי שהיה לי בלידה, זה
משהו
יותר עמוק מזה, זה אני...

אני יושב לבד בחדר ונזכר בך, בגופך הרך והעדין, בריח שלך, של
הדמעות
שלך אחרי שאת בוכה...  אנחנו נר שפשוט מסרב להכבות אצלי...
אני מסתכל על העולם הזה ולפעמים מרגיש כאילו אני כל כך לא
שייך, שאולי אני חלש מידי בשבילו, או אולי להפך.
מישהו פעם קרא לי בכף היד ואמר לי שאני נשמה זקנה בעולם
הזה...
אז למה אני כל כך מבולבל?!

שקט...
השקט הזה לפעמים קצת מפחיד אותי,כי הוא מראה לי
מי אני באמת...