הרי אני כבן שמונים שנה
נער כבד נפש ולשון,
המביט בעולם באישוני נפטלין.
קולמוסיי פרמו עלי-תאנה
ועיניי שלחתי לרעות בצל הקיקיון,
מנסה להתיר מילותיי מרסן אבות ותפילין.
ובעוד אני דש בסבלותיי,
היו שניסו לחסום עיניי בפרוכות
ולא שעיתי ואוסיף לשור.
היו שניסו להכשיל וליישר פעמיי,
אך אני לא הנפתי על נס טליתות
ואוסיף לגלף צלמים באותיות אשור.

ואת היית לי אם חורגת,
נאחז הייתי בכנף שמלותייך
ואת שראו עיניי הסגופות ספג הבד.
גווך לא נכפף כפטוטרת
אף שהטלתי פחדיי לגווע בכיסייך,
ומרחמך בקעו שיריי ואת הנקתם חלב סרפד.
עיתים היו לי מילותי גרדום,
ושמלתך להב לנקר בו עיניי.
ואת הצעת לי מילותיך כקרדום,
לחצוב שירים מאבני ליבי או להכות בו פחדיי.

(פעמים הייתי כורה בהן קברי,
ובטרם אכנס
היית מטילה פחדיי לבור.
ואני השלכתי לתוכו עברי,
ולא הייתי מביט עוד אחור.)

ועיתים היית כופפת גבך,
פורשת כנף שמלתך על פניי.
ואני הייתי זוכה לשמוע את פעימות ליבך,
ומרפה אחיזתי.
ואת היית מאחזת עיניי.

אני שלא כרעתי בפני אל ומרות,
קרסתי תחת נטל אבני המרה
שנשאתי בקרביי.
נודד הייתי בין איים של זרות,
ואת היית לי אבן קרה
להניח ראשי,
וקיר לתפילותיי.

מציץ אני מבין הציציות,
טווה עקבותיי לתוך מרבדי שלכת.
מותיר אחריי פירורי אותיות,
וזועק-
הביטי, עוד רגע ונפשי נהפכת.


" ...בכשיל וכילפות יהלמון." תהילים, עד', ו'