אחרי הרצח התכנס בית-הדין. בית-הדין התכנס במקום הרצח, באמצע
הדרך בין שתי ערים, על הר לא גבוה ולא נמוך. אב בית-הדין היה
מוטרד מכך שלא נמצאו האשמים. מועד המשפט התקרב, וחששו הלך וגבר
כאשר התברר שאפילו חשוד לא נמצא.
יום לפני הדיון הראשון נמצאה הסכין, לא הרחק מן המקום בו נמצאה
שבועיים קודם לכן הגופה, כשהיא קבורה תחת רגבי אדמה מועטים
וסלע גדול. סכין גדולה, חדה, כסופה, מתחילה להעלות חלודה, בלי
טיפת דם על מתכתה.
הניחו את הסכין על ספסל הנאשמים והחלו במשפט. התובע מטעם
המדינה, עורך-דין צעיר, קרא לחוקר הפתולוגי אל דוכן העדות,
ואחר כך הזמין את אנשי המשטרה, את שומרי המוסר המקומיים
שהבהירו את חומרת המעשה, ואת הסכין. נרשם בפרוטוקול סירובה של
הסכין להתייצב מול התובע ולסייע במציאת האמת. הסניגור, איש
זקן, מונה על ידי בית-הדין. הוא עשה את מלאכתו באמונה, והשקיע
את כל מרצו ואונו, וכן את כל ימיו ולילותיו, בחיפוש אחר סיבות
למוות אשר אולי יקלו בעונשה של הסכין: הלם, אם היה הרוצח קרוב
משפחה לנרצח; שביתת הלב, אם היה הנרצח נוטה לכך; אגרוף, אשר
יכל להפיל את הנרצח במורד ההר, או חנק.
בית-הדין סירב לקבל את דעת הסניגור. אב בית-הדין אמר באכזבה
גלויה שהסניגור סטה מדרך הישר בדרך טיעוניו.
בכינוס ארוך במיוחד של בית-הדין נקבע גזר-הדין: זריקת הסכין מן
הצוק הקרוב אל מימי המפרץ, קבל עם ועולם, וטביעתה במימי
הים-התיכון. על הסניגור הוטלה המשימה להשליך את הסכין. משלא
מצא דרך לחמוק מעונש זה, גמלה החלטה בלבו. מראש הצוק, מחובקים
ומשלימים עם גורלם, קפצו סכין ואדם. הים-התיכון קיבלם בשתיקה
ומצא להם מקום בקרקעיתו.