תופת.
תופת היא הרגעים בהם אי אפשר לשאת עוד את עצם הקיום, והדכי
השטני שולח זרועות הרס במורד הגוף.
באחד מהרגעים האלו החלטתי לאבד את עצמי לדעת. מאז ומעולם
חשבתי שהתאבדות היא עניין מטורף לחלוטין, ולא הבנתי כיצד
בוחרים אנשים לשים קץ לחייהם במו ידיהם. הרי תמיד יש סיכוי, כך
חשבתי, תמיד אפשר לשנות, להתחיל מחדש. ככל שגדלתי, האמונה הספק
נאיבית ספק ילדותית הזו התרופפה אצלי לגמרי.
בשנתי השש עשרה רבו רגעי התופת. אני זוכרת יום אחד בסוף כיתה
י"א, שהסבל הלם בי בעוצמה אדירה, והרגשתי את נחשיה המתפתלים של
התופת חונקים אותי. הסבל היה כה עצום עד שייחלתי לאסון כמעט
אפוקליפטי שיגאול אותי מייסוריי. מאוחר יותר נפל החשמל בבית,
ואני, שהייתה לי באותו זמן סימפטיה לאסונות בזעיר אנפין ,
חייכתי לעצמי. הרגשתי נוח יותר בחושך, הרגשתי כאילו אני עוטה
קטיפה כהה ורכה שמסתירה את הזוהמה שלי מהעולם.
לא עבר זמן רב וכבר הלעטתי את עצמי בכדורים מכל הבא ליד. אני
לא זוכרת הרבה; קצת עלפון, והרבה נחישות. וחושך. הצללים
המהלכים של בני המשפחה הפכו בהדרגה לרוחות רפאים אוויריריות,
והקולות שלהם הדהדו כבתוך מערה גדולה.
זהו. אחר כך התעוררתי במחלקה הפסיכיאטרית. שם דווקא היה הרבה
אור, והכל היה לבן. האמת היא שקצת שמחתי שלא הצלחתי להתאבד
אחרי הכל, כי היה שם נורא נעים, במחלקה הפסיכיאטרית. כל יום
הייתי מטיילת בגן ליד בלווית אחות, ומנהלת הרבה שיחות סתמיות
עם הפסיכולוגית הצמודה שלי, רינה.
כשסיפרתי לרינה על ליל ההתאבדות שלי, היא רק הנהנה במרץ ורשמה
לעצמה הערות, המון הערות, ואני תהיתי לעצמי אם היא מציינת
לעצמה במונחים רפואיים באילו הפרעות נפשיות אני לוקה. כשסיימתי
לדבר, היא הרימה את עיניה סוף סוף מהדף ורק מלמלה: "אהה...
אהמ... כן... כלומר... אממ... אני מבינה." היא חייכה חיוך קטן,
וידעתי שהיא לא באמת מבינה. היא חשבה לרגע, ושאלה אותי בטון
מאוד פסיכולוגי:
"אה..... אז.... איך את רואה את... החיים?"
לי כבר הייתה תשובה מוכנה לזה.
"קצת כמו כדור דיסקו."
"זה... דימוי אה.... מאוד מעניין."
"כן. תראי, החיים הם שחורים בכללותם, ומסתובבים סביב עצמם בלי
מטרה. יש בהם נקודות אור צבעוניות, שמצליחות להאיר גם את
הסביבה, כלומר את אולם הריקודים. יש אנשים שכדור הדיסקו שלהם
הוא בעיקר צבעוני. שלי, את מבינה, הוא בעיקר שחור, וכנראה
מקולקל, כי נקודות האור הצבעוניות שלו כבר בכלל לא מאירות ." |
