והיא מסתכלת אליי בעיניים כחולות כאלו, תמימות כאלו, שאם
מסתכלים עליהן מספיק זמן רואים שהן מסתירות הרבה יותר משהן
מגלות...
ונדמה לי שאפשר לטבוע בעיניים האלו שלה, שהן בדיוק בצבע של
הים, לא בדיוק כחולות אומנם אבל גם לא ממש ירוקות... עמוקות
כאלו.
ואני תוהה...

יומאחד, כשהוא יגדל, הוא הבטיח שייקח אותי מכאן... רחוק
רחוק...
הוא הבטיח שניעלם ולא נחזור.
הוא אמר שישמור עלי טוב טוב ושאפחד לא יפגע בי יותר...
הוא הבטיח שיותר הוא לא ילך, שהוא, בניגוד לשאר, כבר לא יברח.

פעם אמרו לי שאסור לי לסמוך על אפחד, במיוחד אם הוא בדיוק
מבטיח לי הבטחות...
ואני מנסה, באמת מנסה המון לזכור אבל זה לא תמיד עובד ו...

פתאום יצא לי לחשוב שהיא תמיד מסתכלת אליי ולא עליי.
לפעמים נדמה לי שהיא מסתכלת אפילו בי...
ולא חשבתי שיש הרבה אנשים שיכולים ככה סתם להביט ו...להבין.

ובכלל, נראה לי שאני גדלתי כבר מזמן והבטחות ישנות כבר מזמן אי
אפשר יותר לקיים, אז אני בוהה בעיניים המימיות האלו, המיוחדות
האלו, שמשקרות הרבה יותר משהן אומרות את האמת, ואני תוהה....

אם מסתכלים מקרוב, אפשר לראות מכאן את הים. הוא לא בדיוק כחול
וגם לא בדיוק ירוק, אומנם, אבל הוא כ"כ עמוק וכ"כ רחוק...

ואני תוהה...