אני יודעת שזה אולי קצת חצוף מצדי פתאום להתחיל לדבר ב 2
בלילה, מצטערת אם הערתי אותך.
רק רציתי לשאול, מתי תחזור אלי?
אם רק היה לך מושג מה רבים הגעגועים...
בטח היית חוזר, לא?

אני זוכרת איך שלא לפני הרבה זמן הושיבו אותך על כסא הגלגלים
ליד שולחן האוכל ואתה כירסמת לך תפוח בתאווה. לא דיברת, כבר לא
היה לך כוח, פשוט התרכזת כל כולך בפרי המתוק.
אז פתאום אמא אמרה בקול כאילו מחויך משהו, אך מהול בצער
אינסופי, "סבא תמיד אהב תפוחים".
מדי פעם הגנבת מבט קטן לעברנו, אך כבר נכלאת בתוך עולמך שלך,
ללא יכולת להשתחרר מן השלשלאות אליהן נכבלת בעל-כורחך.
ואני פשוט ישבתי מולך והבטתי בך, גוש גדול חונק את גרוני
וניסיתי לצלם במוחי כל אחת מתנועותיך, לחרוט אותן חזק, חזק.

והרגע הזה עולה בי כל יום ביומו, הרגע התמים הזה, שמשמעותו כה
רבה בעיני כיום, על-כי הוא אחד הזכרונות הברורים, הכואבים
בבהירותם, אשר מלווים אותי לאורך חיי.
אתה עוד חי בשבילי. אולי פיזית אתה לא יכול להמצא פה לידי, אך
אני חיה גם למענך, מעבירה לך הרגשות חיוביות שאני חווה בחיי
היומיום, אל תדאג, אני לא שוכחת אותך.

ודמעותיי תשקנה קברך, בטח עצוב להיות שם פרח בודד.