ערב אחד, בעודי מטייל בחוסר מטרה מוחלט ברחובותיה הראשיים של
עירי, צלעה לעברי דמות לא מזוהה.
תחילה התפלאתי, כפי שכל אדם יתפלא לו הייתה צולעת לעברו, כך
סתם משום מקום (ועוד בשעות הערב), דמות לא מזוהה. אך סקירה
קצרה של הדמות גילתה כי אל לי לחשוש מפניה. חלק ממני הייתה.
ובכל זאת - שיניה המרקיבות, שערה הדליל, צליעתה הלא נעימה
לעין... כל אלו דחפו אותי לנסות ולחמוק ממנה.
"שלום," היא פנתה אליי, לא מאפשרת לי לממש את תוכניות הבריחה
שלי. "אתה לא מזהה אותי?"
אם לומר לכם את האמת, חבריי, לא זיהיתיה מיד. בהחלט נדפה ממנה
אותה תחושה בלתי ניתנת לערעור התוקפת כל אדם באשר הוא, כאשר זה
ניצב אל מול חלק מיישותו. אך אל נא תשכחו כי נפש האדם סבוכה
היא, וכי חלקיה רבים, יש האומרים, מן הכוכבים אשר בשמיים.
הייתי בוחר גם לציין את השעה המאוחרת ואת השפעותיה על צלילות
המחשבה שלי - אך מחשש שתהיה זו טרחנות-יתר, אוותר.
כדי לשמור על נועם-הליכות, ניסיתי להפנות את תשומת-ליבה של
הדמות לחוסר זיהויה מבלי לפצות את פי. אולם, כאשר נסיונות
מנומסים אלו עלו בתוהו, עניתי לה בקול מתנצל.
"לצערי אינני מזהך כלל וכלל," הודיתי, "אך את בהחלט נראית לי
מוכרת!" הוספתי, בכדי לצאת ידי-חובה.
"חדל לפנות אליי בלשון נקבה," גערה בי הדמות. "הסתכל בי היטב.
האם באמת אינך מזהה אותי?"
עם כל הטרדה וחוסר-הנעימות הנובעים מהפעולה, הטרחתי את עצמי
לסקור את הדמות בשנית. גם הפעם לא היה לי כלל וכלל ספק - מוכרת
לי דמות זו, אך אינני יכול לזהותה.
החוויתי לעבר הדמות הבעה מחושבת שכולה אומרת ייאוש, וכבר
התחלתי לחשוב על תירוצים בעזרתם אוכל להסתלק ממנה ולשוב
להליכתי הרגועה. סבלנותה של הדמות הלכה ופקעה, ודומה היה כאילו
בכל רגע ורגע תפצח היא בזעקות חמס ושבר שבוודאי ימשכו לעברנו
מידה גדולה של תשומת-לב מיותרת. ניסיתי להרגיעה באמצעות סקירה
נוספת - שהפכה ללא נעימה אף יותר בשל שפת הגוף העוינת של הדמות
- אך ללא הועיל.
הדמות הצליחה לבסוף לכבוש את זעמה, ודומה היה כי גמרה בלבה
להצהיר על זהותה תכף ומיד.
"אני האגו שלך." הכריזה בקול ממורמר.
"האגו שלי?" התפלאתי. זה שנים רבות שאני חי, נושם ופועל בעולם
זה, ולא הייתי ער, עד לאותו הרגע, לעובדה שיש לי אגו.
"כן," אישרה הדמות בעצבנות קלה, כאילו היא מחכה לדבר-מה.
אני מוכרח להודות כי גל של התרגשות התעורר בי, וכבר נשכחו ממני
לחלוטין מראהו הרעוע והופעתו הלא-מוקפדת. לא בכל יום מגלה אדם
שיש לו אגו, וכבר התחילו להציף אותי שאלות רבות אותן רציתי
לשאול אותו. כמה זמן יש לי אותו? האם קיבלתיו מאחר, או שמא היה
שלי כל השנים האלו ורק עתה אזר אומץ דיו להופיע בפניי? והכי
חשוב - מה משמעותו של גילוי זה, והאם אני השותף היחיד לסודו?
פתחתי בשאלה אגבית, כדי להסיר בינינו את חומות הנימוס וכדי
לקיים את כללי השיחה המחייבים של חברתנו המתורבתת.
"אם כן - מה שלומך?" שאלתי, קולי מהול בעליצות מסויימת.
"מר לי," הוא הכריז. "אני עוזב אותך."
"אתה עוזב אותי?" חזרתי בשנית, מנסה לעכל את המידע החדש.
"למה?"
האגו שלי השפיל מבטו לרצפה, מתחמק מעיניי השואלות.
יש לציין כי הכרזה זו באה אליי בהפתעה גמורה. עומס ההתרחשויות
החל להעיק עליי, ואף התחלתי לחשוש לליבי. ראשית אני מגלה שיש
לי אגו, ועתה אני מגלה כי רוצה הוא לעזוב אותי? מה טעמו, אם
כן, של הגילוי הראשון, אם הבא אחריו מבטל אותו מכל וכל?
"מדוע אתה עוזב אותי?" דרשתי בשנית, מסווה את כעסי מחשש
שיפחידו ויבריחו.
"מאסתי בך," פלט לבסוף, לאחר שתיקה ממושכת.
"מאסת במה?" התעקשתי.
"מאסתי בך. בכולך. מאסתי בגישתך התבוסתנית ובחוסר-יכולתך להגיע
להישגים ראויים לשמם כלשהם. מאסתי באין-אונותך הנפשית והפיזית,
ומאסתי בעצלנותך חסרת התקנה!" כשסיים האגו שלי לומר את דברו,
פרץ ביבבה חרישית של אדם העוצר בתוכו רגש מסויים זמן רב מדיי.
התלבטתי ביני לביני מה לעשות עתה. לעזוב את האגו שלי במצב שכזה
הרי איני יכול - מה גם שנטישתו כעת משמעה לאבד אותו לנצח.
שקלתי לשכנעו כי איני באמת נורא כל-כך, וכי יש לי שאיפות רבות
לעתיד, אך לא כאלו הנראות לעין בטווח הקצר. החלטתי כי אין טעם
בכך, וכי מוטב לי לדובב אותו במקום, ובלבד שישכח לבבו מהצער
ומן הכאב שפקדו אותו לאחר התוודות קורעת-לב זאת.
"מה אתה מתכוון לעשות לאחר שתעזוב אותי?" שאלתי בעניין כנה -
מעולם לא יצא לי להכיר אגו לפני-כן, ואיני מתבייש לומר כי
התנהלותו ואורח חייו עניינו אותי עד אין קץ.
"חשבתי לנוע מזרחה," פלט האגו שלי בין יבבה ליבבה, "אולי אתחבר
שם לתינוק המצוי עדיין ברחם אמו, או לנער יתום."
"כן," אמרתי, מנסה לעודדו. "שמעתי שהמזרח מתחיל אט-אט לתפוס
תאוצה."
בעודי אומר את המשפט האחרון, התחילה לבצבץ בראשי חרטה על שאני
מעודדו לעזוב אותי. אך חרטה זו התחלפה במהרה בהבנה והשלמה עם
מה שעלי לעשות. אכזריות גדולה מדיי תהיה זו אם אחזיק את האגו
שלי אצלי בכוח, ולשכנעו להישאר - זאת, הרי, כבר אינני יכול.
"תלך," אמרתי לו בשלוות-נפש. "הינני משחרר אותך מעולי."
כששמע מילים אלו, החל האגו שלי לגעות בבכי, ספק עצוב, ספק
מאושר. "תודה," הוא אמר לי, וניגש לחבק אותי. כבר לא היה אכפת
לי מהאנשים סביבנו ואימצתי אותו לגופי בחוזקה.
עמדנו כך, האגו שלי ואני, ובמשך כחמש דקות, במהלכן התחלתי גם
אני לבכות, נשארנו מחובקים - מחובקים ומאוחדים כאיש אחד.

מאז אותו היום החלפתי אגואים רבים - אינני רוצה לעכב אף אגו
בדרכו להצלחה, ואינני נפגע אם אלו רואים בי מעין "תחנת-מעבר"
במסעם מזרחה. אדם ללא אגו אולי איננו מאושר יותר מחברו בעל
האגו - יהא מנופח או מרוקן - אך גם אינו מאושר פחות.
ובכל זאת, בעלי אגואים, אולי יישמע לכם מוזר שאדם כמוני מחלק
לאנשים מכובדים שכמותכם עצות, אך הועילו נא להקדיש לי עוד דקה
מזמנכם. גם אם נראה לכם כי מערכת-היחסים ביניכם לבין האגו שלכם
תקינה לגמרי - טרחו נא, מדי פעם, להושיט לעברו יד חמה, מבט
תומך, ואף חיבוק לבבי מדי פעם ופעם. כי - כמה שלא נעים להודות
בכך - גם אגו זקוק לפעמים לליטוף.

יואב תירוש.
5/7/2004