היא בסך הכל הייתה ילדה בת 18. ילדה אבודה.
היא בסך הכל הרגישה לבד... לגמרי לבד. אפילו הקיץ שכל כך חיכתה
לו לא הצליח להעלות חיוך על פניה. הכל היה שקרים. ערמות מהם.
היא דיברה על בנים, הרגישה אותם, מאסה בהם. חשבה שאולי הם
יגרמו לה להרגיש טוב. וטעתה. הם, בדיוק כמו השאר, רק עברו לה
בחיים. היא גם ככה הייתה ריקה.
ריקנות אחת גדולה.
כמו בכל יום, היא קמה לעבודה, עישנה את הסיגריה שלה וחזרה.
שגרה אפורה וכואבת שאף אחד לא הצליח להציל אותה ממנה. אבל אף
אחד גם לא יצליח עד שלא תרצה להינצל בעצמה.
אבל עכשיו, היא רוצה. אתם שומעים?! עכשיו היא רוצה שמישהו יבוא
להציל אותה. שמישהו יגיד שאכפת לו. שהוא אוהב אותה. שונא אותה.
משהו... רק שיגיד.
היא בסך הכל הייתה ילדה בת 18. ילדה ששכבה מוטלת בצידי הדרך.
כבר לא היה אכפת לה. היא רק ייחלה לרגע שהוא יגיע. המוות
בדמותו האצילה. שיגיע וייקח אותה מכאן.
היא הרגישה את העייפות, הביטה לאחור וראתה את המכונית מרוסקת
בצידי הכביש כשהשמשה הקדמית כולה מנופצת. שנייה לפני שפגעה בעץ
וידעה כי הולכת לפגוע בו, הייתה אדישה. מוכנה לקראת הבאות.
מוכנה לקראתו, שיבוא וייגאל אותה מהחיים האלו.
היא בסך הכל הייתה ילדה בת 18. אחת שהרגישה שכבר הספיקה הכל
ועכשיו יכולה להיפרד מהעולם הזה בשקט. בלי יותר מידי דרמות.
בלי מריבות. בלי בכי, בלי כעס.
היא רצתה להיפרד יפה, באמת. היא רצתה להגיד לכולם שלום. אבל לא
היה לה למי...