האמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל...
מאז הפרידה ממנו אני מרגישה שהתהפכתי 180 מעלות ואני בן אדם
אחר אבל לא ממש אחר.

ההרגשה היא שזו אותה מתנה שמחפשת עטיפה יותר מוצלחת ומושכת כך
שברגע שתמצא העטיפה הנכונה תבוא איתה כמובן, הדבר היחיד שאני
מנסה להתכחש לו כרגע, אהבה.

אני שואלת את עצמי אם זה מה שאני רוצה עכשיו. התשובה מבלבלת
ומבולבלת.

מצד אחד, כ-ן אני כמהה, רוצה וחושקת בחיבוק חם ואוהב, במילים
המתוקות והפשטות של העניין, מצד שני, כל המערכת איתו ניפצה
לרסיסים את הדעות שלי על חברות ואהבה כך של-א אני לא מעוניינת
להכבל ולא מעוניינת לחזור לסיוט, החופש לעשות מה שאני רוצה
הולם אותי ואכן אני בתקופת פריחה.
אך שוב זו רק העטיפה היפה שמחליפה צבעים, בפנים, לצערי, אני
עדיין עם לב חלש ומשתוקק שנופל בזרועות כל מי שבא ללא הבחנה אם
מדובר בנסיך או צפרדע, כאשר רובם צפרדעים מזן חדש "צפרדע
נחשית", מתפתלת ומשקרת בכל הזדמנות.

אני יכולה לדמיין עצמי כזבוב לטרף אבל מסוג הזבובים המתאבדים,
הקמיקזות, שמתקרבים כמה שיותר ורוצים, לא רוצים, להתפס.
אני מאמינה ביותר מדי בדיות, המחשבה שבחור שאני שוכבת איתו
ירצה גם אותי, כן כן אותי, הבחורה, סליחה... המתנה ולא יסתפק
בעטיפה... הרי כולנו יודעים שהם אוהבים דבים נוצצים והמתנה שלי
נוצצת, אני נותנת לגעת בעטיפה, להרגיש אותה ולבחון אותה
מקרוב... רק שוכחת שאין להם את היכולות לפתוח את המתנה.
אולי מתוך עצלות או יותר מפחד, כי אף אחד לא אוהב הפתעות לא
נעימות ומה שאתה פותח אתה לא יכול להחזיר...
אז הם מציצים פנימה ובודקים במהירות דרך חריץ קטן... אז הם
קולטים שבפנים זה לא נוצץ כמו בחוץ, בפנים יש מתנה אמיתית עם
משמעות אך הם עדיין מעדיפים לשחק בעטיפה ולהציץ בכמה שיותר
מתנות כי אולי בבוא היום תגיע המתנה הנחשקת שהם ירצו...
מה שהם לא מבינים שאם הם היו פותחים את העטיפה בעדינות ולאט,
טפח טפח, המתנה היתה מתגלית לעיניהם באור זרקורים קורן
שאומר...

אני כאן, אני בן אדם ואני יודעת לאהוב... רק אם תתנו לי