[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אייל כרמי
/
אהבה בגשם

כשהוא עמד על סף ביתה באותו הערב הוא עוד היה בצד השני של
הדלת.
עיניים שחורות ושיער ספוג גשם,  אבל מחוץ לביתה.
סוף כל סוף הגיע החורף ועם כל המקל הכניס לנו את הגשם הקור
והשיטפונות ישר מאחורה ואנחנו כאילו שלא מכירים שמחנו, חייכנו
אליו ומלמלנו לעצמנו "לפחות לא תתייבש לנו הכינרת לגמרי".
אבל החורף הוא לא אחד שבא סתם ככה, מפגיז והולך.
הוא אוהב להרגיש שכולם יודעים שהוא כאן, הוא לא עוזב עד שלפחות
מאה אהבות חדשות נוצרות ולפחות אותו מספר נפרדות.
הוא לא ילך למקום אחר בלי חמישים מילימטר של דמעות שזולגות
מעיניים צעירות של נשים וגברים כאחד.
אצלו אין דבר כזה שלא יפלו בניינים או גשרים כשהוא כאן.
חוץ מזה יש לו חוזה עם עורכי העיתונים שלפחות ברבע הזמן שהוא
שוהה כאן אצלנו הם נותנים לו את הכותרות הראשיות וכמובן, לפחות
שלוש-ארבע תמונות של בחורות יפיפיות בבגדים צמודים ומטריה
תואמת מחייכות לגשם שבא עם או בלי צרור פרחים בידיהן והודעה כי
הן שמחות לבואו.

כל זה לא ממש עזר ליואב, הוא היה מת מקור על סף ביתה של אהובתו
הכועסת.
טיפות של גשם עוד נטפו על פניו גם כשהוא עמד ממש מרחק נגיעה
משפתיה היבשות.
הוא כבר הצליח להרגיש בכריות אצבעותיו את שערה הארוך והמתולתל,
שלעיתים שחור בוהק ולעיתים נוטה לחום.
הוא עוד זוכר את אותה נסיעה קסומה באוטובוס, כשהוא התיישב
מאחוריה, שערות שחורות ורכות למול עיניו ומיד התאהב.
הוא רכן קלות לאוזניים הקטנות שהתחבאו בין תלתלי השחור הזה
ולחש "בלי לראות את פניך אני מוכן להינשא לך ברגע זה , מה את
אומרת?"
סיוון לא הייתה פראיירית  כמעט בשום נושא שבעולם, במיוחד לא
בשיחה עם בנים.
היא לא הפנה את פניה אליו ולחשה בתגובה "אז אני לא אביט אליך
ואתה לא תביט אלי , תן לי את מספר הטלפון שלך ונצא לקפה הערב,
מה אתה אומר?"
הוא לא נדהם , או שלפחות היא לא ראתה את פניו נדהמות, אלא את
קולו השקט עונה "הולך, הערב בקפה ליד הקולנוע בשבע ,אל
תאחרי."
לפני שהוא קם לרדת מהאוטובוס , הוא לא שכח ללחוש לראש הבוהק
שחור את מספר הטלפון שלו והקפיד למנוע ממנה להצליח לדלות שמץ
של מבט אל פניו שלו.
באותו הערב בשעה עשר הם כבר הביטו אחד ישר לתוך עיניו של האחר
ומנסים לפענח את מוזרותו של האחר.
למרבה ההפתעה שניהם שתו הפוך בלי קצף בכוסות עמוקות ועישנו
בצרורות את אותן סיגריות מסריחות.
הוא הפתיע בחולצת צווארון שנעטפה בז'קט בז' וכובע גרב תואם
ובזיפים שחרחרים.
היא דווקא הרגישה בנוח בטרנינג כהה עם פסים בולטים שיחד עם
חולצת טריקו לבנה וז'קט תואם השלימו את מראה הסבנטיס שהיא כל
כך הקפידה לטפח.
הוא הגניב מבטים מספר אל פיסות עורה הלבנות מעל לשפתיה כדי
לבדוק אם שפמפם צעיר מעטר אותן, כראוי לבת שנות השבעים גזעית.
כנראה זה היה יחד עם גבות, שקוצצו בקפידה וסודרו להיות מרקם
ראוי לעיניים חומות, שלא לומר עכבריות אותן היא לא חששה להבליט
בכל צורה שהיא.
באותה פעם היא לא הביאה את משקפיה הדקות בעלות צבע העץ כדי שלא
יתחרט שהוא לקח אתה את המסע בזמן אל לפני עשרים שנה.
הקפה והסיגריות נזנחו לטובת מגעים קלים של כפות ידים בכפות
ידיים, שירדו אל ברכיים דקות ורועדות ונשארו שם.
הוא ידע כבר אז שהיא לא תהיה זו שתשנה אותו ותהפוך אותו לגבר
רציני תומך ואכפתי, אלא פשוט תתאהב בו כמו כולן ותזנח אותו רגע
לאחר שתבין שהוא אוהב בעיקר את עצמו.
הוא הביט אל תוכה בערגה בעוד חלק אחר במוחו החל לרחם עליה ועל
התאהבותה התמימה באיש הכי זבל שישב באותו הרגע בבית הקפה
ההוא.
יעברו עוד חודשים ארוכים מאוד.
רגעים ארוכים של תאוות בשרים מהולה מידי ברגשות אהבה משותפים,
שנקשרים בריבים בלתי נגמרים על שיחות טלפון שהובטחו ולא נענו,
על נשיקות שלא נגמרות כדי להשכיח רגש כזה או אחר ובעיקר רצון
משותף להיות יחד רק כדי לא להיות לבד בחורף.
למרות שהכל התחיל כשכבר התחילו לפתוח את תחנות ההצלה בדרום
הארץ, ניחוחות החורף באמת השפיעו על אהבתם, הוא יגיד לעצמו
מאוחר יותר, כשיצעד בשקט בגשם היורד עליו בדרכו אל ביתה להתחנן
על אהבתה.
זאת אומרת, שכל זמן אהבתם היה קשור בקשר ישיר לפחד מפני הקור
שיחדור אל עצמותיהן בלי יד שתחבק אותם בליל גשם קפוא.
אבל זה כמובן הגיע, מאוחר מכפי שהוא ציפה.
היא טלפנה ואמרה הכל במכה אחת.
"חלמתי על אהוב שרירי ,חתיך, חכם, עשיר ותומך.
לפעמים הייתי מוכנה לוותר על אהוב או תומך, בדיוק אותן תכונות
שמצאתי בך.
אהבה ותמיכה . זה לא מה שאני רוצה להיות אתו בזמנים חשובים כל
כך , ולעזאזל החורף.
מצדי אתה יכול להמשיך להתחיל עם בחורות באוטובוס.
בכלל , מאז שאנחנו נוסעים במכונית שלי , נראה לי ששכחת אפילו
את מספר האוטובוס שלך.
תנסה, חמוד, אולי תתרגל מהר ממה שאתה חושב. נשיקות , בי."
הוא נותר עם שפופרת הטלפון בכף ידו מחכה למשהו שיכה  בראשו
ויעירו מחלום הבלהות הזה.
כל מה שקרה הוא צלצול צורמני בדלת ושליח שחיכה לו עם חבילת
קרטון גדולה שהכילה את הדברים שהיו שייכים לו שהיא החליטה
להחזיר לו.

ברגע אחד הוא הבין שיש לו לב , שהעיניים שלו באו יחד עם שקיק
דמעות , ובשניה אחת כל הדמעות ההן שלא רצו לצאת בכל חייו פרצו
בזרם אחיד וארוך מעיניו על לחייו ושפתיו היבשות.
שבוע אחרי הוא כבר החל להתרגל מחדש לאוטובוס הרועש ולצפיפות
שמאפיינת את הנסיעה באוטובוס בשעות הבוקר המוקדמות.
נראה היה כאילו כלום, הוא שכח אותה לגמרי ואפילו הצליח להגניב
מבט או שנים לעבר הבחורות שישבו לצדו מידי פעם באוטובוס.
הוא פגש בה שוב מעל גבי עיתון.
תמונה קטנה ומטושטשת שצילם אותה אז בטיול ההוא ביער בצפון.
חיוך דקיק בין קווצות שיער מפוצלות.
עיניה בורקות ושפתיה אדומות ומפתות, הוא קודם נזכר מתי ואיפה
צולמה התמונה ולאחר מכן קרא את הכיתוב מעל.
"עוד נסיון התאבדות שנכשל,  של צעירה מאזור תל אביב" אמרה
הכותרת הקטנה.
למטה נכתבו עוד מספר משפטים קצרים וחודרים כמו מתוך מברק.
"צעירה בשנות העשרים לחייה ניסתה לאבד עצמה לדעת אתמול בצהרים,
חברה שהגיעה לבקר במפתיע מנעה ברגע באחרון את האסון, חברים
סיפרו כי היא נערה מאושרת ומוכשרת שהתקשתה למצוא את מקומה
במציאות המהירה והקשה של תל אביב".
זהו.
הוא קיפל את העיתון ועצם את עיניו.
ניסה לדמיין את אמה נותנת לעיתונאי את תמונת ביתה מהאלבום
האדום בו אספו את תמונותיהם במשך שנים.
מעניין למה דווקא את התמונה הזאת היא נתנה לו, אולי זה רמז או
קריאה .
לא עברה רבע שעה והוא כבר דהר במכונית החבוטה של השכנה שלו
מלמעלה לכיוון ביתה.
בדרך הוא הצליח לאחר מאמץ רציני להריח את שיערה הארוך נדבק
לפניו ואת אפה הקטן והקפוא נצמד לאפו.
אימה ראתה אותו נצמד לביתה ובידה השניה היא זרקה לפח פיסת נייר
שנתנה לה הרופאה שבדקה את ביתה.
"תלכו אליו והוא יעזור" היא אמרה לה, "הוא פשוט אלוהים בתחום
הזה, פרופסור לזר, הוא עוסק בטיפולים נפשיים אחרי ניסיונות
התאבדות כבר כמעט שלושים שנה".
הנייר התעופף , מקומט , ישר לתוך הפח.
קרני השמש נשברו בשיניה של האם המאושרת בעוד ביתה נאחזת בצוק
האחרון אך הבטוח, נזהרת שלא ליפול שוב אל המציאות, ומוותרת על
הכל וגומעת אהבה ותמיכה עד מחנק.
דמעותיו נשרו ללא הפסק ישר לתוך דמעותיה שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום הוא פרגמנט
מהמשפט שאמרתי.

הא, מטפרגמנט.



ביסלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 3:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל כרמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה