כבר שנים שאני פוחד מעצמי לספר על עצמי.
ועכשיו כבר לא, הכל הולך להיפתח על הדפים.
מול פנים זה קצת יותר קשה, אני חושב לעצמי.
אבא שלי כבר לא יחזור, ואני כבר לא אראה אותו, לא אפגע ממנו
ולא אפחד ששוב יעקלו לנו את כל הבית. לא אעצום את עיני כל פעם
ששיכור עובר ברחוב ובבית קברות אני כבר לא אתרגש אם הדודה
תתחיל לבכות.
כי גם אני בוכה, גם אני כואב וגם אני איבדתי מישהו, את אבא
שלי.
כבר שנים שאני מת לחזור לשם כדי לקחת ממנו את הבקבוק, כי אולי
הוא היה חי עכשיו, אבא שלי.
ואולי באזכרה הבאה הוא גם יבוא פתאום, והוא, כמו שהוא לא יבין
למה בוכים, אולי...
לא מתבייש לבכות ולא לספר, רק מוזר לי איך שכולם יודעים. אני
לא כזה ביג דיל בחברה הסובבת אותי. אני עוד בחור, עוד שם שרץ
בסיפורים לפעמים. אני רק עוד שם שייכתב פעם על מצבה, כמוך
וכמוני.
השלמה. וואו, איזה מילה חזקה. לא בטוח שמתאימה לי כרגע, אבל זה
יותר טוב מכלום לא?
המוזיקה רועשת לי באוזניים, אבל למי אכפת, צריך להנות.
עוד יום שעובר בלעדיו, בלעדי.
אני כמו זומבי לאחרונה, לא רואה ולא שומע זעקות של אחרים.
נמאס. כל הזמן הזה כשהייתי צריך אנשים הם הפנו לי גב עד הרגע
שהם היו צריכים עזרה או סיפור טוב לשמוע.
אני כבר לא פוחד מהצל של עצמי. שאני אהיה כמוהו, כמוהם?
יש אנשים שמוצאים עצמם אחרי יומיים ויש שלעולם לא, אבל כל הדרך
צריך להנות.

בהקדשה שניה למי שמנסה לעצבן, תומר.