שולמית דוידוביץ / שערים |
הדרך אליי פנויה
ואיש לא מחכה לי
לומר כי איני טובה.
במלאך השומר נאחזת
כמתהפכת אליו אקרא
הב לי החרב ואשחט
את עצמי, לרצונך,
הרע לעשותו בידי
ובכל זאת אני אומללה.
הנהר, מתפצל כלשונו
של שטן,
לא יקר לי יותר
לא הדעת, לא העץ,
לא הפרי,
ולא הנחש שפיתני
לרצות להיות אני,
בלבדי
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|