אני זקוקה לך,
כמו אויר לנשימה.

אני צמאה לך,
כמו חיה שמנסה ללכוד את טרפה ומתייאשת,
כי היא מהירה מדי בשבילה,
היא בקצב אחר.

ואתה מתרחק.
אני, נשארת במקומי.
המומה מיופייך,
מזילה דמעת קנאה.
אתה מוחה אותה, ומחבק את החיבוק הכי טוב שחשתי מימיי.

אני סולחת לך על היותך רחוק, ומדמיינת נשיקה.
אך היא לא קיימת ,שום דבר לא קיים.
הכל פרי דמיוני, פרי לבי.

אתה שוב מתרחק,
לא שם לב שאני שוב בוכה.
הפעם אתה לא חוזר למחות אותה.

מצאת לך מישהי אחרת לרוץ איתה.
אני יושבת בחדרי, עצורת נשימה.
חשבתי עליך שוב, וסלחתי.
עד שתחזור בחזרה, ותיתן לי את אותו חיבוק,
שאני כל כך זקוקה.

ותרוץ שוב, איתה, אליה.



ואני כאן, מחכה.