08/06/04

ילד ישן, ילד מתעורר,
פוקח עיניו ומוצא עצמו
בתוך חדר אטום
ללא דלתות או חלונות,
בו שמיכה מרופטת,
מראת קיר גדולה,
פת לחם ומים,
ומפוחית חלודה.

מגלה הוא מהר,
ששפתיו יודעות לדבר,
אך היכן היה קודם?
איננו זוכר.
מסנן לעצמו משפט אחד מוכר:
"שלמות מלאה ביחד
ייחודיות מוחלטת כפרט."
פרצוף מוכר עולה בראשו, ונמוג.

מביט במראה, מכוער הוא כל-כך.
על הלחם ויתר, את המים שפך
זעקה של טירוף, יבבה של יאוש,
הפנים המוכרות חזרו והתגבשו.
"אין סיבה, לא תהיה,
אז מדוע אטרח?
אנגן ואחלום בהקיץ,
גם אותך לבסוף אשכח."