אכן כן.
נכתב ימים ספורים לפני המחזור המצופה.
אבל בכל זאת הצחיק אותי.
תהנו.

"עוברת עליי תקופה מאוד קשה, יוסטון", ראיתי את מיה מ'מיכאלה'
מתבכיינת לבן בדירה שלו ומבקשת רחמים.
"מטומטמת", חשבתי לעצמי, "מה היא מרחמת על עצמה, שתעשה משהו עם
החיים שלה במקום לעשן גראס ולבכות כל היום שרע לה ושלאף אחד לא
אכפת ממנה", כיביתי בכעס את הטלויזיה ומלמלתי לעצמי דברים.
כרגיל, הלכתי לחדר לבדוק אם אישרו לי עוד יצירה בבמה, וחשבתי
לעצמי פתאום.
מאז תחילת החופש, אני במצב רוח רע (לא שלפני לא הייתי, פשוט זה
החמיר - מה שלא היה צפוי, כי זה חופש, ואני שונאת לימודים)
ומזניחה את עצמי.
גם אמא שלי אמרה לי את זה בהבעת פנים מודאגת, אבל אני לא
מרגישה מוזנחת. כלל וכלל לא.
דווקא ההתבטלות הזאת, לא לצאת מהבית 4 ימים שלמים, עשתה לי
טוב.
אני מרגישה שנולדתי מחדש.
כל שעות השינה שלי השתנו.
אפילו עכשיו, אני כותבת את הסיפור הזה בעוד אור היום מתחיל
לעלות בחוץ, ועוד לא ישנתי את שנת היופי שלי.
אני חושבת שחוסר המעש הזה גרם לי להארה מסויימת.
משהו שחיפשתי מזמן.
או שזה סתם המחזור שמשבש לי את פעילות השכל היומיומית.
וכמה מוזר.
פתאום כבר אין לי חשק לצאת למרכז העיר - הדבר שעד עכשיו עשיתי
הכי ברצון.
אני יודעת מה אני צריכה. איזו נסיעה רגועה לכפר נידח, או אפילו
סופשבוע אל הלא נודע.
אולי איזה זכר מסוקס ולטיני שאוכל להתפרע איתו, הרי לכל בן
אנוש יש צרכים לפעמים (וגם הגעתי למסקנה שאהבה אני לא אמצא
בזמן הקרוב).
אבל הפואנטה כאן היא לעשות משהו שנראה לי טוב, אך ורק לי.
תפנית בחיים המסכנים שלי ובזלזול שלי כלפיי.

ההודעה במחשב הבהבה.
ידיד שלי משכבר הימים שלח לי הודעה.
"היי, מה נשמע?" כתב.
"חראגיל, מה איתך?"
"וואלה, גם חראגיל. מה, למה רע לך, מה קרה?" שאל בסקרנות.
"סתם, נמאס לי מהחיים, ואני בדיכאון כבר די הרבה זמן."
פתאום קלטתי את זה, וצרחתי צרחה צורמת.

אלוהים, אני מתחילה להתבכיין כמו מיה.
שאני בסוף לא אגמור כמוה.
על סף איבוד הדעת, דוגמנית כושלת, אמא מטורפת שרוצה לעשות הרמת
חזה, אבא שחושב שהוא צעיר, ובעיקר - אובייקט מיני.


טוב, אבל בכל זאת, זאת בסה"כ טלנובלה מטופשת.