הוא היה במועדון, ומסביבו המון רוקדים. צעירים בני גילו.
הוא והחברים הלכו לרקוד באותו לילה, כי כולם ידעו שהוא מבואס.

"בוא, נוציא אותך מהבית", הם אמרו לו בטלפון, "נמצא לך זיון
ללילה", "יהיה כיף". והוא לא רצה לבוא, אבל התבייש לעמוד על
שלו והסכים.
כבר כשהוא נכנס למועדון הוא ידע שהוא לא הולך להנות. הוא היה
עצוב, וקצת אלכוהול לא יוציא אותו מזה.
הוא עמד שם, ברחבה, עמד ולא זז. ידיו שלובות, מחבק את עצמו,
במקום שהיא תעמוד שם לצידו, במקום שהיא תחבק אותו. הידיים
השעירות שלו היו תחליף עלוב לידיים הרכות שלה.
ליאור הביא לו שוט טקילה. "שתה" הוא ציווה. והוא שתה.
הוא רצה לשמוח, באמת שהוא רצה. הוא גם הכיר את הנוהל, איך
מגיעים למסיבה, שותים משהו ונעמדים במרכז רחבת הריקודים.
בהתחלה רק עומדים שם, בהמשך המוזיקה מתחילה להשפיע, והרגליים
מתחילות לרקוע בקצב, הרקיעות מתגברות לקפיצות. הקפיצות מתגברות
לזינוקים של ממש, לזינוקים של שמחה. וזו נבואה שמגשימה את
עצמה, מרגע שמתחילים לקפץ, מגיעה השמחה, ומרגע ששמחים לא
מפסיקים לקפץ. השמחה רק מתגברת ומזינה את עצמה.
רגש אוטונומי שכזה.
אבל הוא היה עצוב. עצב הוא הדבר היחיד שיכול לגרום לרוטינה הזו
לא לעבוד. כי אם מקפצים בזמן שעצובים, העצב מדביק אותך חזרה
לריצפה כמו משקולת ענקית של אסירים שמונעת מהם לברוח. מכביד
עליך ועוצר אותך. מונע ממך לברוח מהעצב שלך.
הוא ניסה לעמוד במרכז הרחבה, והוא התחיל לרקוע ברגליו בקצב
המוסיקה. באיזשהו שלב הוא אפילו מצא את עצמו מתחיל לקפץ, אבל
השמחה עוד לא באה. ואז הוא שמע והבין את השורה הבאה בשיר
שהתנגן ברקע. והמשקולת רק נהפכה כבדה יותר וקירקעה אותו לגמרי.
כי השורה הזו תימצתה את הכל.
כשאלון ישאל אותו למחרת איזו שורה זו הייתה, ואיזה שיר זה היה,
הוא לא ידע לענות, כי זה לא רלוונטי - כל שורה כמעט הייתה
הופכת לשורה כזאת. פתאום כל שיר מתגלה כשיר אהבה שמעציב אותו
בגלל מה שחסר או שיר על אהבה נכזבת שמעציב אותו כי זה בדיוק
מתאר אותו.
החברים, שרואים אותו עצוב, מנסים לעזור. כמו עם מכונית שהמצבר
שלה נגמר, הם מנסים להתניע גם אותו. דוחפים אותו, קופצים עליו,
מנסים להעביר קצת מהשמחה שלהם אליו. אבל זה לא עוזר. כי שימחה
זה רגש שצריך לשמור בפנים, בלב, וכשהלב שבור, הוא נוזל.
והרגש היחיד שנוזל טוב זה עצב. רגש שנוזל החוצה והופך לסיפור.