קטע זה נכתב אחרי שתיית אלכוהול ב2 בלילה, במצב בו הרגש ממלא
ומעפיל על המוח. ראו הוזהרתם!

"אפל", זהו הכינוי. כל העולם אפל. פתחתי את דלת ביתי והסתכלתי
החוצה. השעה מאוחרת אך הירח עדיין לא עלה. הירח... אותו גוף
זוהר הנותן קצת נחמה לשמי הלילה האפלים. אותו גוף שכוח האור
המלאכותי לא יצליח לערער את שלטונו בשמי הלילה. אך הירח עדיין
לא עלה, ואור נורות הרחוב האיב על אורם של הכוכבים, העלים אותם
כמעט. יצאתי החוצה, האלכוהול עדיין זורם בדמי, מכהה את כאבי,
אך לא מספיק. בעיניים חצי פתוחות הסתכלתי אל תוך ביתי דרך
החלון הפתוח. הכל זוהר, נראה חמים לכאורה, אך גם בלילות הקיץ
החמים ביותר זהו מקום קר ועגמומי. מלאתי את ראותיי באוויר הקיץ
החמים והוצאתי אותו באנחה. ציפיתי לשקט של הלילה, שינחם הוא,
עקב העדרותו של הירח. אך לשווא, השקט הלילי נבלע בין צלילי
מכונת הכביסה הישנה שנתנה מקצב אחיד, כתופים של שבט נידח,
כמוזיקה. רגליי החלו לנוע אך לא זזו מהמקום. הן החלו רוקדות
לפי מקצב המכונה, ריקוד פרוע הציף אותי, ריקוד של רגליי בלבדץ
הן בנות מזל, רגליי, כל כך רחוקות מהלב, מהכאב. בגלל זה הן
יכולות לזוז. שאר גופי היה משותק, רק רגליי התנועעו לקצב אותה
מוזיקה חסרת כל צלילים. רק מקצב, אחד, הטריף אותן לגמרי.
המשכתי להתנועע, לבהות באור ביתי, לחשוב מחשבות מכאיבות. הכאב
מילא אותי, יכולתי להרגיש אותו על כל עצב ועצב בגוף, כל שריר
ושריר. כדם שחור שמפיץ הלב, מזהם כל חלק בגופי המתחנן להשתחרר.
הייתי הכאב. כאב שאפשר להשתחרר ממנו ביתר קלות. אך המחשבה למות
בלי לראות אותך... לראות אותך בלי למות, למות מהכמיהה אלייך,
אל שפתייך. איך ניתן לרסן כמיהה שכזאת, חונקת כובלת, מזהמת.
עשן יצא מפי, חוטים, חוטים של עשן אפור, סיפר לי סיפורים על
אהבות נכזבות ואירועים נשכחים. מנסה לנחם אבל כל מה שאני רואה
זה אותך, את שמך, את פנייך, את כולך. כל שעה ביום, כל דקה
בשעה, כל שניה בדקה, כל מאיה בשניה. הקצב המטורף מילא אותי,
אוחז בי, מתמזג עם כאבי. רוצה לרקוד עד אובדן חושים. ליפול
תשושה על ריצפת האבן הקרה, כשעיניי פקוחות וראשי מדמם. אך שוב
אותה כמיהה עוקצנית אוחזת בי. רק להגיד, לשפוך לחשוף בפנייך
הכל ואתה תעמוד המום ותשאל ואני אשיב ונהיה ביחד. או שתפגע בי
בחץ הדחייה ואני אמשיך הלאה. אבל מתי? איך? למה? כבולה בחוסר
הביטחון, בספקות. לצאת מהפנטזיה! עדיין חולה, מדוכאת. נגמרה
הסיגריה, המקצב כבר פסק, ואני עדיין מתנועעת לצליליו. עיניי
ממוקדות על האור של הבית. נעצרת, זיעה נוטפת ממני, נשמתי
מקוטעת, כבדה. ממלאת את ראותיי באוויר צח מלא עשן מכוניות.
נכנסת אל תוך ביתי, האור מסנוור, מלאכותי, פוגע. מכבה את האור,
נכנסת למיטה ובוהה בתיקרה. המחשבות הדכאוניות, האוהבות, הופכות
במהרה למחשבות מלוכלכות, אירוטיות. עוצמת עיניי ורואה לא רואה
אותך. נוגעת לא נוגעת בך. המחשבות הופכות להבזקים, שלל צבעים
סביבי וההבזקים. מסתכל בי, מתקרב, נוגע, מנשק, מחבק, ממשש,
חושף, גולש, בתוכי, בי, הבזק אור!
פוקחת עיניי, השמש בחוץ, מתלבשת, חובשת שוב את מסיכת האושר
ויוצאת לעוד יום מזוייף ו"שמח".