הסתכלתי מעלי, שמים. הסתכלתי תחתי, אדמה. הסתכלתי בעיניו,
שממה.
כאילו שנפש לא הייתה. גוף ריק ועיניים מתות. כאילו הוא איננו
בפנים.
פתאום מתעורר. נרתעתי. הוא מצמץ ופקח שתי עיניו שנית.
"החזיקי אותי. כמו פעם."
לא הבנתי. מתבלבלת במילים הופתעתי לראותו צונח לאחור.
באינסטינקט מהיר תפסתי אותו והשכבתי אותו על הקרקע.
"אור! אור! תענה לי!"
עיניו היו עצומות ברכות. הבנתי שהוא איננו. ליטפתי את ראשו
והלכתי משם אל הקיבוץ. רצתי. מהר. מהר מאי פעם.
כשחזרנו כבר לא היה מה לעשות. אז ישבתי לידו, חיבקתי אותו,
החזקתי אותו. כמו פעם. |