מר יוסף דוברצ'קי קם כל יום בבוקר בשעה שש וחצי בדיוק ממיטתו
הצנועה והקטנה.
הוא נע בזריזות לעבר חדר האמבטיה הלבן.
כאשר הוא ניצב אל מול הקיור התלוי באויר שחושף צינורות חלודים
פה ושם, הוא מתחיל בשטיפה שיטתית של פניו, אחר כך מנגב את המים
בעזרת המגבת התלויה על הארונית הניצבת למולו.

הוא סופר שלוש שניות מכוון שכך הורגל, ואז מתחיל במריחת משחת
השיניים על המברשת, המריחה מתבצעת בצורה מדוייקת, בדיוק
מהסיבים הכחולים עד הירוקים.

הוא מצחצח את שיניו במשך דקה וחצי לערך, לאחר מכן שוטף את פיו
עם מים מינרלים שבכוס הניצבת למולו.

הוא מקפל את המגבת ומניח אותה בצורה מסודרת על כתפו השמאלית.
הוא ממשיך בהליכה שקטה לעבר המטבח.

שם הוא בוחר אחת מהצלוחיות הלבנות שמונחות על השידה.
הוא מוזג לתוכה דגנים ויוצק כמות חלב מזערית, מערבב ומחכה עד
שהחלב ייספג בדגנים ואז הוא מתחיל לאכול כאשר אחרי כל ביס הוא
מנגב את פיו עם אחת מהמפיות המונחות לצידו.

כל יום חייו של יוסף מתנהל באותה הצורה, באותה הדרך כמו בכל
יום אחר.

בדיוק בשעה 8:05  כל יום הוא שומע ברמקול התלוי על הקיר
שלמולו:
"בוקר טוב, מר יוסף דוברצ'קי, אנא רד לקבלה ליטול את
תרופותיך."

אה, שכחתי מר יוסף דוברצ'קי חיי כיום במחלקה סגורה.
שם הוא לא נזכר בחייו שחלפו...