בן זונה, הלוואי שתמות - צעקתי. והוא מת. פתאום צנח על הרצפה
כמו איזו בובת סמרטוטים ומת. נלחצתי. התחלתי לצרוח, לא גידי,
לא התכוונתי, זה היה בצחוק, אל תמות. אבל אח שלי רק שכב שם ולא
זז. התקשרתי. באו אמבולנס. באו משטרה. שאלו מה קרה פה. גמגמתי
משהו. השוטרים לקחו את הגופה של אח שלי והשאירו לי סימנים של
גיר בשביל שאני אזכור איפה הוא היה. פחדתי מהרגע שאמא שלי תבוא
ואני אצטרך להסביר לה מי קשקש לה על הרצפה דווקא ביום שהעוזרת
באה.
נשארו שני שוטרים. אחד מהם התיישב על כסא ואמר לי, ילד, תנסה
להירגע, אנחנו יודעים שזה קשה, אבל תנסה לספר לנו מה קרה פה.
סיפרתי לו שאח שלי שרף לי את האוסף של החרגולים שזה בגלל שאני
הפרעתי לו לראות תוכנית טלוויזיה שזה אני עשיתי בגלל שהוא אכל
לי את הלמעלה של המילקי.
והשוטר אמר, לאט לאט, ילד, ושאל את השוטר השני אם הוא יודע מזה
הלמעלה של המילקי והשוטר השני אמר שהוא חושב שזה תוכנית
טלוויזיה אבל הוא לא בטוח, ואז השוטר הראשון אמר לו שהוא סתום
ולא פלא שעד עכשיו הוא לא נהיה בלש. ואז הוא ליטף לי את הראש
ואמר שהוא יודע שאני מפחד אבל הם חייבים לגלות מה קרה כי זו
העבודה שלהם וכל אחד עושה את העבודה שלו, ואת זה אני אלמד
כשאהיה גדול, ובינתיים אני אספר להם מה קרה לאח שלי.
סיפרתי להם הכול. סיפרתי להם על הקללה, אמרתי שאני מודה, שאני
מוכן לשלם את המחיר, גם אם אצטרך לבלות את כל הילדות שלי
מאחורי הסורגים. השוטר שתק רגע, הסתובב לחבר שלו ואמר, זה
סימפטום פסיכולוגי ידוע, ילדים תמיד עושים את זה, לוקחים את
האשמה על עצמם.
אמרתי לו שזה לא פסיכולוגי, זה בכלל לא קרוב לפסיכולוגי, מה
שאני מספר לו זה האמת. זה מה שבאמת קרה. פתאום השוטר התחיל
לצעוק עלי, די, תפסיק, תוציא לך את זה מהראש. הוא תפס אותי
בכתפיים, ניער אותי והמשיך לצעוק, זה שקללת את אח שלך זה לא
קשור לזה שהוא מת, אתה תופס? זה לא קשור. הוא התנפח כמו
עגבניה. זה היה ממש חשוב לו.